סימני הדרך חזרה הביתה על צג המשקל הביתי שלי – קטעי יומן – חלק ראשון

1

לחריש עברתי לפני שנה, בשנה האחרונה השלתי מעלי 25 ק"ג ללא התערבות חיצונית. כל מי שמכיר אותי תוהה איך עשיתי את זה. אני כאן כדי לספר לכם שעשיתי את זה בעזרת תירגול רוחני. את התירגול הזה אני עושה באמצעות כתיבה, אני מביאה כאן קטעים אוטנטיים מתוך המחברות שלי שמתארים את התירגול ואת הדרך שעשיתי ועדיין עושה. (חלק ראשון)

28.12.2019

קצת אחרי שעברתי לבית החדש התחלתי לעלות על המשקל. היה נדמה לי שאולי מה שתכננתי קורה,
היום, קצת פחות משלושה חודשים אחרי המעבר אני שוקלת 7 ק"ג פחות.
וזה משמח אפילו יותר כי כל ק"ג שווה לטון בהקלה שאני מרגישה בפנים.
ידעתי שהזוגיות מכבידה עלי,
אבל התרגלתי ולא הבנתי עד כמה.
נשים רבות מספרות לי שלמרות כל העבודה הרוחנית שהן עושות הן לא מצליחות לרדת במשקל.
ואני תמיד אומרת זה לא דיאטות או ספורט שאחראיות על המשקל שלנו. זה מה שאנחנו לוקחות על עצמנו מעבר ליכולתנו, מכילות, סופגות, סוחבות…
המשקל הוא מראה לנפש.
כדי לשחרר אותו צריך לשחרר את מה שמכביד עלינו. ולא משנה אם יש כמה סיבות לשמור על זה, אם השורה התחתונה היא כובד ברמה הרגשית – אנרגטית, התוצאה תהיה כובד ברמה הארצית.

מה מכביד עלייך ברגע זה?

1.2.2020

בשנתיים האחרונות אני כותבת על המסע חזרה הביתה. ברמה הרוחנית אני מאמינה שזה השיעור של כולנו, לחזור הביתה, להיזכר מהו בית עבורנו, מה גורם לנו להרגיש בבית.
אני חושבת שהרבה אנשים שקראו את מה שכתבתי תהו בינם לבין עצמם – איך יודעים?
איך יודעים אם אני בדרך חזרה הביתה באמת?
איפה הוא בכלל הבית הזה? מהו הבית הזה?
כולנו בתוך שינוי מחפשים עוגן שייתן לנו את האישור שאנחנו בדרך הנכונה. גם אני.
רגע לפני שאני חוזרת אחורה כדי לספר על הדרך, ועל העוגנים שפגשתי, אני רוצה לספר שהמטרה שהצבתי לעצמי היא להגיע אל הבית. בית בכל מובן שבית יכול להיות. בשנה שעברה מצאתי את הדרך חזרה הביתה, השנה אני בונה "בית מאבן", באופן מטאפורי. אני חושבת שזה מה שכולנו צריכים לעשות ברמה האישית, הארצית, העולמית והקיומית.
מי שעוד לא מרגיש שהוא חזר הביתה, לא נורא, השנה רק התחילה, אבל כן כדאי להקדיש לזה תשומת לב ככל יכולתכם, יש כל מיני דרכים לחזור הביתה, ולא כולן נעימות באותה המידה (גם מחלות כרוניות בעצם נועדו להשיב אותנו הביתה, אל עצמנו, אבל כולנו מעדיפים לחזור הביתה בלי לחלות בדרך)
אתחיל מהרגע שבו הבנתי שהתרחקתי מאוד מהבית.
הרגע בו ישבתי מול חברה ששאלה מה אני רוצה ולי לא הייתה תשובה אחת לתת, לא לה ולא לעצמי. יותר משבע שנים חלפו מאז ובהן אני עסוקה בעיקר בשאלה הזו- מה אני רוצה.
איזה חיים אני רוצה?
איזה מציאות אני רוצה?
עם איזה מצב רוח אני רוצה להסתובב רוב היום?
מי אני רוצה שיחבק אותי?
איזה מערך תמיכה אני צריכה?
מה הלב שלי מבקש?

כל הרצונות של – הם בית
התשוקות שלי – הם בית
הכישרונות שלי – הם בית
כשאני מרגישה הגנה וביטחון – אני בבית.

אבל כשהשאלה עלתה רק חשבתי שאני רוצה שיהיה לי יותר קל, שאני רוצה שיהיה לי יותר כסף, שאני רוצה לסבול פחות מכאבי גב, שאני רוצה לעבוד פחות….
ובמילים אחרות בעיקר ידעתי מה אני לא רוצה. והיה איזה זיכרון עמום של רצונות שהיו לי פעם. של דברים שאהבתי פעם. של אמונות שהאמנתי פעם. של ערכים ועקרונות שהנחו את דרכי פעם. פעם לפני שאיבדתי את הדרך.

מה גרם לי לאבד אותה?
מה גורם לאנשים לאבד את הדרך?
אנשים שצעקו בקול יותר רם משלי.
מוסכמות חברתיות ורצונות של אחרים שהתבלבלו עם המושג דמוקרטיה (אם כולם אומרים אז כנראה ש…)
מרוץ בלתי נגמר אחר כסף, עם קו סיום בלתי נראה או בלתי קיים.
צמד המילים "אין ברירה"
יש ברירה. תמיד יש ברירה. זה חלק מחוקי היקום. יש יותר מברירה אחת, יש שלל ברירות תמיד, לפעמים קשה לנו לראות אותם, אבל בין זה לבין חוסר ברירה יש אוקיינוס, והאמונה שאין לנו ברירה, היא האמונה הכי מרחיקה מהבית שיש.

85 קג
הכריז צג המשקל הבוקר.
חודש תשיעי, הכריז המוח שלי (=נשארו עוד 18 ק"ג לרדת)
כשקניתי אותו באוקטובר ועליתי עליו בפעם הראשונה הצג הראה 97 ק"ג.
ארצות הברית, הכריז המוח שלי, הכי רחוק מהבית שהיית אי פעם.

למזלי באוקטובר כבר ידעתי שאני בדרך חזרה הביתה, ולמרות שהמשקל עוד לא הראה ירידה היו עוגנים אחרים שכבר נטעו בקרקעית האוקיינוס שלי, וסירת חיי, שספגה עשרות מכות וטלטלות בדרך, כבר החלה להתייצב.
12 מאחורי
18 לפני
חישוב מהיר מראה שעוד 6 חודשים אגיע הביתה
=אל משקל הגוף בו אני מרגישה בבית בגופי וזה קורה לבד, מעצמו, ללא מאמץ, בדיוק כפי שביקשתי.
כדי להתחיל לחזור הביתה צריך להיזכר. זה החלק הראשון. להיזכר מי היינו. מה אהבנו. מה רצינו פעם.
תהליך ההזכרות שלי הרגיש כמו שיטוט בממלכת האגדות.
בהתחלה החזרתי את המוזיקה, את פסקול חיי, מוזיקה הייתה פעם כל עולמי ונדחקה לפינה חשוכה. וכך גם תחביבים אחרים שהיו לי. התחלתי לעשות דברים רק כי פעם אהבתי אותם, אפילו לא הייתי בטוחה אם אני אוהבת אותם עדיין, כל התנסות הובילה לגילוי חדש על עצמי והדרך הביתה החלה להיסלל מעצמה.
משלב מסוים פיטר פן ליווה אותי, בלי האמונה והאמון שלמדתי ממנו, בלי אבקת הפיות שהוא פיזר בחיי, ספק אם היה בי את האומץ להאמין שאני יכולה לעוף, להעז לקפוץ בנג'י רוחני.
מדהים כמה אומץ נדרש ממבוגר כדי להסכים להיות הילד שהוא כבר היה. להרגיש את מה שהוא כבר פעם הרגיש, לחוות את מה שהוא כבר פעם חווה, להאמין באמונה שלמה במה שהוא כבר פעם האמין, לאחר שנשחטו לו את כל הפרות הקדושות.
ועם החזרה אל עצמי שהייתי, החל להתעורר מחדש בתוכי הרצון העמוק מכולם –
הרצון לממש אהבה. אהבת אמת.
וכשאני אומרת אהבה הכוונה שלי איננה לזוגיות, או הורות משותפת, או חשבון בנק משותף, ואפילו לא שותף לחיים. כשאני אומרת אהבה אני מדברת על רגש טהור, שאין לו קשר לפרנסה ולהישרדות, אין בו הגיון או יעילות, רגש שמבוגרים רבים לא מסוגלים לחוות, מתוך הצורך להיות מציאותיים, ולהתמודד עם המציאות.
כדי לממש אהבה טהורה שכזו אנו צריכים להסכים לילד שבנו להשתלט עלינו כי רק הוא יודע ללא מחסומים בפשטות לאהוב.
כדי לממש אהבה כזו אנו צריכים לטפל בפגיעות שעבר הילד הזה מהפעם האחרונה בה הסכים בתמימות לאהוב, בה הרגיש בפשטות נאהב ללא תנאי. לא לכולנו יש רגע כזה בזיכרון.
גם לפיטר פן אין
ולכן הוא מלמד אותנו על כוחו של הדמיון להשלים חוסר במציאות, על כוחו של הדמיון ליצר ולהנכיח שפע, על כוחו של הדמיון להשפיע על המציאות.
על כוחה של אמונה בקסם לשנות חיים, על הכוח שבאמון ביקום ליצר מציאות.
על כוחה של אהבה, שיכולה להתקיים בעוצמות אדירות גם כשהלב שבור, בניגוד לכל הגיון.

הייתי ילדה אבודה שנים.
הייתי ילדה אבודה כי אני המבוגרת שכחה מקיומי בתוכה, שכחה לספר לי סיפורים לפני השינה, לפזר לי אבקת פיות על הכרית לאורך השנים, להזכיר לי כמה חשוב להאמין בקסם כי אהבה היא קסם ובלי האמונה בקסם האהבה היא כמו קליפה בלי הפרי שבתוכה, כמו בית שבעליו נטשו.
יש כל מיני דרכים להשאיר לעצמנו סימני דרך הביתה,
רגשות, נטיות, כישרונות, כולם מסמנים את הדרך, רק שלעיתים הם כמו פירורי הלחם שאכלו הציפורים.
סימני דרך מתעתעים.
צג המשקל אינו מתעתע. בעקביות מודיע
12 עברת
18 נשאר
חבקי בדרך את הילדה האבודה
תעדכני בעוד חצי שנה אם הגעת כבר הביתה.
קחי מגפון בתיק למקרה שמישהו יצעק יותר חזק ממך.
כשתגיעי תתקשרי
ואל תתעצלי ואל תתפשרי-
מגיע לך את הכי טוב שיש
הבית הכי יציב,
האהבה הכי קסומה-
מקום רך ובטוח
להניח בו את הלב שלך.

24.3.2020

79 הבוקר על צג המשקל, זה מרגש אותי במיוחד כי כשהתחלתי לרדת, באוקטובר, הספרות על הצג היו הפוכות (97) וגם כי זה מסמן לי שכבר עברתי יותר מחצי מהיעד שהצבתי לי.
אבל היעד האמתי מבחינתי הוא "לחזור הביתה" = להרגיש שגופי הוא ביתי ולא רק כי זו עובדה.
בינתיים מכל חלון או מראה משתקפת מישהי שלא פגשתי ים זמן ואני מגלה שהתגעגעתי אליה ממש
"בית מאבן" כבר אמרתי?
בכל תחום בחיים,
גם הגוף הוא בית.
לפעמים צריך לבחור לעשות את מה שהכי קשה לנו (אוי גוועלט)
ולתרגל כמה שיותר דברים שקשים לנו (אוי הברוך)
כשמתרגלים בחירות קשות כדרך חיים יותר קל לעמוד מול כל קושי.

המשך יבוא….
צילום: יונית צדוק
צילום: יונית צדוק

כותבים

תגובה 1

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here