סימני הדרך חזרה הביתה על צג המשקל הביתי שלי – קטעי יומן – חלק שני

1
צילום:יונית צדוק
צילום:יונית צדוק

11.5.2020

בזמן שאכלתם
אני הפסקתי
בזמן שניזונתם מהטלוויזיה
אני כתבתי
בזמן שהעולם עצר מלכת
אני התחלתי לרקוד
בזמן שדאגתם לאבד את הבית
אני התחלתי להרגיש בבית
בזמן שהאהבה פרשה כנפיה
הנחתי ראשי תחת כנפך
ונחתי
והיית לי אב ואם ואח ואחות
והיית לי אלוהים

28.5.2020

לפני שנה חזרתי לגן.
אני יודעת שלא כתבתי את זה כאן אפילו פעם אחת, השנה הזו עברה במהירות ואינטנסיביות בלתי נתפשת ובחלק גדול מהזמן התייחסתי לעניין כאל משהו זמני, רק שהעניין, כלומר הגן, העבודה, לא הסכים איתי.
מהרגע הראשון היו לחישות בתוך הראש שלי – זה הבית. חזרת הביתה. למה את מתלבטת? כאן מקומך.
ובשלב מסוים נכנעתי, וחזרתי לבית המקצועי שלי.
השנה הזאת לימדה אותי המון. כי ברגע שאת מוצאת לך בית, ולא משנה באיזה תחום בחיים, את מפסיקה להיות הומלסית בנשמה, ומתחילה להבין איך בית אמתי מרגיש.
ההרגשה של בית באספקט מסוים של חיי, נתנה לי את ההבנה איך הכול אמור להרגיש.
הדבר הראשון שעשיתי בעקבות תחושת הבית הברורה שצמחה בי, היה לעזוב את הבית שחייתי בו, את הזוגיות שהייתה, כי הבנתי שאת הבית שאני מחפשת לא יהיה לי שם לעולם.

עברתי לישוב חדש, בית חדש, ופתחתי דף חדש. פעם ראשונה בחיים אני גרה בדירה בבניין ולא בבית פרטי. חשבתי שזו פשרה גדולה, אז הבטחתי לעצמי לא להתפשר מעבר, אבל גיליתי שכל מה שמשותף טבעי לי מאוד, ובית פרטי גרם לי בעיקר לתחושת ניתוק מהסביבה.
הבית שאני חיה בו היום היה הבית השני שראיתי בסבב חיפוש הבתים.
כשנכנסתי בדלת הרגשתי את הלב והריאות מתרחבים וידעתי.
מאז כל יום שאני שבה אליו אני מתרחבת בתוכי, וכל מי שמגיע לכאן, זה קורה לו,
וזה היה כאן עוד לפני שהבאתי את החפצים שלי.
ההתחלה לא בהכרח הייתה קלה אבל הקורונה עזרה ללכד את המשפחה מחדש אחרי השינוי, וכשהסתכלתי שוב על החיים אמרתי לעצמי-יש לי בית שהוא בית, משפחה שהיא בית, עבודה שהיא בית…
רק דבר אחד עוד לא השגתי ברגע זה – אהוב שהוא בית.
וכמו העבודה, הילדים שלי והבית הפיזי, גם הוא קיים כבר מזמן, אני לא צריכה לחפש, רק להכיר בעובדות, לשוב ולהשיב.
להסכים לקבל את מה שמבקש הלב שלי גם כשאני לא מבינה למה. להיכנע למציאות, לרצון, לחלום.
זה בדיוק מה שבית אמור להיות. מקום שבו את נכנעת מרצון, ואין לך צורך להחזיק, או להיות כך או כך.
מקום שאם את עצובה מותר לך ואם את אוהבת מותר לך ואם את חולה מותר לך ואם את כועסת מותר לך ואם את רוצה לצחוק ללא סיבה, גם זה מותר לך.
אם הגעת למקום שבו מותר לך, מקום שמותר לך להיות כל מה שאת, בלי צנזורות, אם הגעת למקום כזה, תישארי.
כי שם בדיוק יש לך בית.
ואל תתני לאף אחד לתת לך תחושה שהם יודעים יותר טוב ממך מה את צריכה, כי זו האשליה, זו הפנטזיה, זה הדבר הלא אמתי שאנחנו חיים אתו רוב חיינו כמהים לבית מאבן.

12.6.2020

אימא!
בשבוע הבא יש לי טסט!
אימא!
השבוע אני עושה את הקעקוע!
אימא!
אם לא תקני לי מהר מתנת יום הולדת 9 יגיע יום הולדת 10 לפני שתרגישי…

וילדה אחת
שרק אתמול שברו לה את הלב בפעם הראשונה
שרק לפני שבוע רימו אותה לראשונה בחייה
שרק לפני רגע הייתה מעבירה ימים שלמים במשחקים עם שאר הילדים מתחת למים, ולא מזמן טסה בפעם הראשונה בחייה לח"ול לגמרי לבד…
הילדה הזו שהילדים שלה כבר עברו אותה בגיל, מחפשת את האישה הזו שכולם קוראים לה אימא.
יש לה זיכרון מטושטש של הריונות ולידות, של אינסוף שעות עבודה, בישול, תחזוקת בית, בירוקרטיה, ניירת בלתי נגמרת, מעברי בית, גברים, חברות, אהבות…
לילדה הזו יש זיכרון מטושטש של חיי בגרותה וזיכרון חי וער של ימי ילדותה
וכל החלומות שלה ערים מאי פעם

5.8.2020

אהבה עצמית

זו אני
הבוקר ביציאה מהבניין בדרך לעבודה
בכל פגישה עם המראה אני קולטת מחדש שאני לא ממש מזהה את האישה שמולי
עשרה חודשים
22- קג (עוד 8 ליעד שהצבתי לי באוקטובר)
עם קורונה באמצע
לבד לבד בכוחות עצמי
ללא שום התערבות חיצונית
בימים שמכל כיוון נדמה שצריך לשמור על הבית ולהגן על יושביו
וזאבים לא מפסיקים לנשוף בעורפי
הצצות קטנות במראה נותנות לי כוח וגאווה בי, בה
ובא לי לחבק את ההיא שבראי ולהזכיר לה כמה כוח יש לה, כמה יפה היא, כמה אהובה ואמיצה ומסוגלת ליצר כל שינוי שהיא רוצה
כמה אני אוהבת אותה
האם יכול להיות שזו אני?

30.9.2020

אתמול בניגוד להרגלי התחלתי לחשוב קצת קדימה, ולרכוש לי מעיל ברשת, כזה שלא יגיע אחרי החורף.
כשקונים בגדים ברשת צריך למדוד את עצמך
כתפיים, חזה, מותניים, ירכיים…
אבל לקח לי זמן למצוא את סרט המדידה ובינתיים חלפו עיני על טבלת המספרים שמתארים כל מידה בסנטימטרים
התלבטתי אם אצטרך m או sלמרות ששניהם נראו לי קצת כמו פנטזיה,
לפני שנה הייתי קונה בגדים עם כמה שיותר xxx
ואז מצאתי את סרט המדידה
ולא היה יותר ספק
השמאל יהיה לי טיפה גדול
הגיע הזמן לחפש חנויות למידות קטנות
מי היה מאמין
ירדתי 26 קג מאז אוקטובר שעבר, 4 קג נשארו ליעד הסופי שהצבתי לי
ואני הכי גאה בעצמי שאפשר
ואל תשאלו איך
יש תשובות
אבל אין בהם שום שיטה או שום דבר שהוא אינסטנט
אם הייתי צריכה לתמצת את זה למשפט אחד:
עבודה עצמית היא התשובה לכל שינוי שנרצה להנחיל בחיינו

15.10.2020

אני והיא
אותה אישה
בשנה האחרונה עשיתי שינוי גדול בחיים
מדובר בשינוי יזום שנעשה מבחירה ובאופן מבוקר, לא קרה משהו מיוחד שחייב אותי בשינוי, אין איזה מחלה או אסון שכפו עלי לשנות.
יזמתי שינוי כי החלטתי.


כמה מכן יזמו שינוי בחיים?
באיזה תחום?
ומי ללא כל סיבה נראית לעין בחרה לשנות את החיים מקצה לקצה פשוט כי מה שהתאים פעם כבר לא מתאים יותר?
הניסיון לקבע דברים (שגרה) סותר את העקרונות הבסיסיים של היקום: תנועה, מחזוריות והתפתחות (אבולוציה)
ברמת העיקרון ניתן ליצר שגרה תומכת מבלי לקבע דברים, ברמה המעשית ההרגל בדרך כלל מפריע לנו לראות כשמשהו כבר לא מתאים לנו.
יש כל מיני עובדות ששיתפתי במהלך השנה האחרונה בנוגע לשינוי שעשיתי –
למשל על הפרידה מבן זוג, הירידה במשקל, השינוי בתחום התעסוקתי ועוד
ויש גם דברים ששתקתי כמו למשל מצב חשבון הבנק שלי,
שהתרגלתי לראות במינוס כל חיי במספרים גדולים, ופתאום השנה הוא בפלוס באותם המספרים, לפעמים אני משפשפת את העיניים כדי להיות בטוחה שהקו הקטן הזה באמת לא מופיע וזה ולא בגלל שהעין שלי מסננת אותו.

צילום:יונית צדוק

אני מאמינה שכשאנחנו צריכים לשנות ולא עושים את זה (מפחד, עצלות, הרגל או כל סיבה אחרת) מגיעים מצבים שמכריחים אותנו לשנות. מדובר במצבים מאוד לא נעימים, הם יכולים להופיע כמחלות או פגיעות קשות, תאונות דרכים, אונס, פיגועים, יש להם שמות שונים ומשונים… ואני לא כותבת את זה כדי להפחיד, להפך, ההבנה שיש אפשרות ליצר שינוי ולעצב את חיינו כפי רצוננו, היא כוח. כוח מנטלי. להבין שהכול בידיים שלנו.

 

כמה מילים וכמה תובנות מהדרך

"לקחת את עצמנו בידיים" זה לא אומר להרעיב את עצמנו, זה גם לא אומר לעשות דיאטה מאוזנת. לקחת את עצמנו בידיים זה לקחת אחריות על כל מה ומי שאנחנו, להקשיב פנימה ולספק את הצרכים העמוקים ביותר שלנו.
אדם שאוכל ללא הפסקה הוא אדם מורעב, רובנו מסתובבים בעולם מורעבים, אנחנו חיים בחברה מורעבת, לא בגוף, בנשמה. הנשמות שלנו מורעבות. אנחנו מנסים להלעיט אותן במזון שישתקו, אבל המזון של הגוף הוא לא המזון של הנפש.
לאחר שצפיתי בנטפליקס בסרט "מסכי העשן", הדברים הפכו ברורים יותר. לא רק שאנחנו חיים בחברה מורעבת נפשית, רובנו לא עושים שום בחירה במה להאכיל את הנפש, בכלל לא מבינים שהנפש שלנו זקוקה למזון. כתוצאה מכך אנחנו מאכילים את הנפש שלנו בג'אנק. הרבה יותר גרוע מלהאכיל את הגוף במזון מהיר זה להאכיל את הנשמה בגוגל, בטלוויזיה, בפרסומות, במה שאחרים חושבים ואומרים, בלי לסנן.
הבחירה שלי להתמסר לאגדות, סיפקה לי מזון איכות לנפש. לראשונה בחיי לא הסתובבתי בעולם מורעבת. הבחירה להתמסר לילדה שבתוכי ולאישה שאני, לכתיבה ולחקירה העצמית, ההבנה שאסור להזניח את הנפש גם אם היא בלתי נראית, ושאני חיבת כל הזמן לבדוק מה היא מבקשת ממני, הבחירה להכיר בנפש שלי כחלק אינטגרלי ממי שאני היא הבחירה שהביאה אותי לכאן, לכתוב את המילים האלה. היא הבחירה שמביאה אותי ליעדים שהצבתי לעצמי. היא הדבר שגורם לי להרגיש שהגעתי הביתה.

צילום:יונית צדוק

 

בכל מקום בו אניח עטי, שם ביתי.

אם יש לי מסקנה אחת לומר מהמסע הזה שלי ,הרי שהיא נאמרה כבר מזמן על ידי גדולי ההוגים-

דעו את עצמכם.

כותבים

תגובה 1

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here