בוחרים חריש דיגיטל

0

אי שם בשלהי הקיץ האינטנסיבי הזה, צדה עיני יוזמה קהילתית מהסוג שקשה לי להישאר אליו אדישה.
בין עשרות רעיונות ויוזמות אחרים שקיימות פה, פתאום מצאתי אותי.
כי אם תגידו ספר / עיתון / תגידו שכותבים – אני שם, כל מי שמכיר אותי יודע את זה.

ג'ני איתן ניצן ועומרי צילום: יונית צדוק

בהתחלה רציתי יותר ממה שיכולתי, סביר שכל פעיל חברתי חווה את זה, שלא משנה כמה אנחנו רוצים ועד כמה זה חשוב לנו, קשה מאוד לשים פעילות קהילתית- התנדבותית לפני המשפחה, לפני הפרנסה, לפני החיים,
אבל האמת היא שאלה החיים עצמם.
כל פעם שאני "נסחפת" עם החיים ושוכחת מה אני רוצה ומה חשוב לי אני מוצאת את עצמי בתוך מרוץ בלתי נגמר, כזה שאי אפשר לנשום או לראות במהלכו מרוב אינטנסיביות.
אם יש דבר שאני חושבת שהוא קטלני לבני אדם זה המרוץ הזה. המקום בו את עושה ועושה ועושה ואין לך מושג למה ויש איזה מקום מעורב במוח שגורם לך לחשוב שצריך (ואם במקרה הצלחת להתעלות מעל כל זה יבואו הנשמות הטובות שיגידו לך שאת חיבת לעשות כך, כי אחרת …)

יואל ומעיין צילום: יונית צדוק
יש רק דבר אחד שאנחנו חייבים לעשות באמת – דברים שמעוררים בנו תשוקה, דברים שאנחנו אוהבים, דברים שמשמחים אותנו, דברים שמחממים לנו את הלב.
כי בלי כל אלה מה הם החיים?


השנה זו הייתה אחת השנים המורכבות בחיי, כמו לרבים מאתנו.
אצלי המילה קורונה נשמעה כמו נחמה והמילה סגר נשמעה כמו זכיה בלוטו.
אין דבר יותר נורא מאדם או חבורת אנשים שמתנכלים לאדם אחר ולא משנה מה הצידוקים שלהם.
אני באופן אישי חווה את זה השנה בכל מעגלי החיים, ביחסים שבין השלטון לאזרחים, ביחסים שבין בני האדם לאדמה, ביחסים שבין אדם לאדם ולצערי הרב גם ביחסים בתוך המשפחה שלי.
סיימתי את השנה הזו בתחושה שאסור לעצום את העיניים, שאסור אפילו למצמץ, והאמת היא שלא רק לי אסור, כולנו נמצא במצב הזה כרגע, בין אם אנחנו שמים לזה לב או לא.

יש משהו בדריכות שנדרשת ממני השנה שפוגעת לי בתשוקה והורגת לי את היצירתיות.
ומה החיים האלה בכלל ללא שתי אלה?

פרח רוגובסקי
פרח, צילום: יונית צדוק

ידעתי שבאמצע אוגוסט אני מתפנה מעבודה וידעתי שאני חייבת למצוא את הדרך בחזרה אלי, אל האישה שהתשוקה היא הדבר היחיד שמניע אותה, שהאימהות מבחינתה היא מהות ולא תפקיד, שהעבודה היחידה שחשובה לה היא העבודה במחלקת האמונה של אלוהים, שהדבר שהיא הכי אוהבת לעשות זה לכתוב.

 

בשבועיים האחרונים הפכנו מאנשים זרים שיש להם איזה רעיון משותף, למשפחה. מצאנו עצמנו ביחד ימים ולילות, טלפונים ווצאפים בכל שעה, מנסים להבין מי מבין במה, מי עושה מה ומה אנחנו עושים בכלל
כל אחד מאתנו הביא את הידע והכישורים שלו, תרם מזמנו וליבו, והתוצאה כל כך מרגשת
האתר שיצרנו הוא לא תינוק צעיר ורך שנולד
הוא יותר מזכיר לי צעיר בשנות העשרים לחייו-
חתיך
בועט
מלא תשוקה לחיים
לא לגמרי יודע מה הוא עושה ולאן הוא הולך
אבל סומך על החבר'ה,
המשפחה הזו שנוצרה, שביחד נוכל הכל.

מימין לשמאל: ניצן ג'ני פרח עומרי אלי אניטה ויואל

בסוף אוגוסט חשבתי איך לשקם את האמון שלי בבני אדם ובגברים בפרט, מאוד קיוויתי שזה אפשרי.
אמצע ספטמבר העיתון כבר באוויר ולאף אחד מכם, חברים יקרים, אין מושג איך הפכתם את חיי או עם מה שאני מתמודדת וזה גם לא חשוב.

איתן גינוסר
איתן, צילום: יונית צדוק

מה שחשוב הוא שהחיים שלי חזרו –  התשוקה, האמונה , הרצון לחלום ולהגשים, לבלות עם חברים, לצחוק, לאהוב …
אני מרגישה גאווה וזכות עצומה להיות חלק מהדבר הזה.
ואז אנשים אומרים לי:
"מה את עושה את זה בחינם ??"
אין חינם בעולם הזה, ושום שכר, לא משנה באיזה גובה, לא נתן לי את מה שנתתם לי אתם.

ניצן, מעיין, אניטה, עומרי, יואל, ג'ני, איתן, אלי

צוות בוחרים חריש

תודה

כותבים

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here