טור אישי מעיין גלעד- נולד לי ילד בן 14

0

היום ה-20.11 הוא יום הזיכרון הטרנסג'נדרי לזכר קורבנות טרנספוביה והעלאת המודעות לאלימות המופנית כלפי הקהילה הטרנסג'נדרית.

בטור המוקדש ליום הזה בחרתי לראיין אם חרישניקית לטרנסג'נדר צעיר ולהביא סיפור יותר אופטימי ממה שאנו רגילים לקרוא ולשמוע, בתקווה שבקרוב, הסיפורים הקשים, יהיו הם יוצאי הדופן.

*מאחר ומדובר בקטין, לאחר פרסום הוחלט להסיר תמונות ושמות האנשים עליהם מסופר בטור.

-שלום א', ספרי בבקשה עליך ועל בנך.

שלום רב, אני אמא ל-3 ילדים, נשואה פעם שניה. כל אחד מילדי הוא סיפור בפני עצמו. שני בני הגדולים למדו בחינוך המיוחד.  ג' (14) בני הצעיר, אמור היה להיות הבת הפשוטה והקלה לגידול או לפחות כך חשבנו. סביב כיתה ו' בגיל 12 היא הפסיקה להגיע לביה"ס ולא הצלחנו להבין מה הסיבה, רצנו לפסיכיאטרים וחשבנו שהיא בדיכאון, התחלנו טיפול רגשי. כשהגיע הזמן לבת המצווה היא פשוט לא הייתה מעוניינת לחגוג אז החלטתי שאנחנו עושים לה הפתעה והזמנתי את חברותיה ובסופו של דבר היא מאוד שמחה למרות שהיום הוא לא מסוגל להביט בתמונות מבת המצווה. בכיתה ז' הוחלט שהיא עוברת לגור אצל אביה בכדי שלא תתחמק מלהגיע לבית הספר כיוון שלא ידענו באמת במה מדובר וחשבנו שזה עניין חברתי בלבד אך בדיעבד זו הייתה התחלת השינוי.

-מתי ואיך הוא יצא בפניך מהארון?

בפברואר שנה שעברה ישבנו אני והיא בשבת לארוחת בוקר ב"בנדיקט" ואז היא פנתה אליי ואמרה "אמא אנחנו צריכים לדבר", הייתי בטוחה שהיא רוצה לספר לי על אהבה ראשונה או על נשיקה ראשונה ואז היא אמרה "אמא אני לסבית" ואני בולעת את הרוק ואומרת "אוקיי, הכל טוב" ואז העברנו את הבוקר בקלילות והיא חזרה לאביה. בשבת שלאחר מכן היא יושבת איתי ואומרת שזה ברור שאני צריכה מישהו לדבר איתו על הנושא ואז היא מצאה לי את אהובה סקעת שמנחה קבוצה להורי להט"בים, בקבוצה ההיא התחברתי לאמא של ילדה טרנסית ואמרתי לה "איזה כיף שהסיפור שלך הוא לא שלי". עד חודש יוני ג' מסתפרת קצר ומקבלת מראה נערי אך מבחינתנו דבר לא השתנה. בחודש יוני שעבר אני יושבת ליד המחשב והוא במקרה פתוח על הוואטסאפ של ג' ובאותו רגע היא שולחת אלי הודעה "אמא אני רוצה ביינדר" (ביינדר הוא פריט לבוש- חזיה, המאפשר להשטיח את החזה במטרה לשנות את הנראות) באותו רגע היא כותבת בוואטסאפ אחר שהיא יוצאת מהארון מול אמא שלה ושהיא מתה מפחד. אני הייתי מאוד מבולבלת כי היא הרי כבר יצאה מהארון, מה קורה כאן? שאלתי למה ביינדר? מה את מנסה להגיד לי? והיא אומרת שהיא לא יודעת ושהיא לא בת ואז התחלתי להבין לאן זה הולך. אני מתקשרת לגרוש שלי ואומרת לו "הילדה טוענת שהיא לא בת" ונתקלת באדישות. הבנתי שאי אפשר להשאיר את העניין ככה ושזה גדול עלינו אז פניתי עבורה למטפל מהקהילה הלהט"בית. אחרי 4 פגישות אני מקבלת שיחה מאשתו של הגרוש שלי "את לא נורמאלית! לאן שלחת אותה?? הוא מדבר איתה על כריתת שדיים!!!" התקשרתי מיד למטפל ושאלתי מה קרה, הוא סיפר שהנושא עלה, וזה הכניס אותי לבלבול גדול. באוקטובר פניתי למייקל אלרוי (טרנסג'נדר שהופיע בתכנית האח הגדול) והוא צרף אותי לקבוצה שלו ושם הגעתי עם ים של שאלות: איפה עושים את ההליך? כמה זה עולה? איך עושים? מתי עושים? שאלתי על הורמונים ועל בלוקרים. (בלוקרים אלו זריקות העוצרות את הוסת החודשית ואת גדילת החזה). נכנס אלי אחד האבות לפרטי וענה לי על כל השאלות ופנתה אלי גם אמא אחרת והציעה לי להכנס לקבוצת "הלביאות" זוהי קבוצה של אמהות לילדים טרנסים, כמובן שהסכמתי. ג' לא הבינה למה אני הולכת, היא אמרה "אני עדיין לא יודעת מה אני, לאן את הולכת?" אז עניתי לה "כשתדעי מה את אני כבר אהיה מוכנה". בינואר השנה ישבתי עם ג' ושאלתי אותה "את יודעת מה זה בלוקרים?" היא אמרה לי שברור שהיא יודעת אז שאלתי למה היא לא מדברת איתי על כך, אז היא שאלה "את תסכימי?" ועניתי שאם זה מה שהיא רוצה אני אסכים. קבענו פגישה עם רופא אנדוקרינולוג ומטפלת רגשית בשם אילנה ברגר, אילנה היא הגורו של הטרנסים בתחום הרגשי והיה לי ברור שהיא תעשה לנו סדר בדברים. לאחר מספר פגישות אילנה התקשרה ואמרה שבזמן הטיפול הם משתמשים בשפת זכר ובפגישה השלישית שלנו איתה מבהירים לנו שמעכשיו מדברים לג'  בשפת זכר בלבד, אני עד היום מתבלבלת. במאי ג' החל עם הזריקה הראשונה של הבלוקרים ולאט לאט דיבר על לקיחת הורמון טסטוסטרון (הורמון גברי) ועל ניתוח כריתת שדיים, אני ואבא שלו עדיין לא היינו במקום הזה בכלל ואמרנו שבגיל 16 הוא יוכל לעשות את הניתוח אבל לאט לאט אני מבינה שלא נוכל להמתין עד גיל 16 כי ג' שנא את החזה שלו ולא היה מוכן לצאת מהחדר אפילו לסלון בלי הביינדר, וברור לי שהמצוקה גדולה יותר ממה שנראה לעין. אחרי פגישה עם הרופא ניתן לנו תאריך לניתוח 11/11 אבל אז התפנה להם מקום ב6/10 וביום הניתוח ג' היה בעננים, אני לא עצמתי עין כל הלילה, פחדתי מסיבוכים וחששתי מאוד, נפרדנו ממנו בקבלה כי לא ניתן להיכנס פנימה בגלל הקורונה. אחרי שהניתוח הסתיים בהצלחה עליתי לראות אותו והוא מסתכל עלי ואומר לי בשמחה "אמא אין לי ציצים" כאילו אומר שזכה במליון דולר, באותו לילה נשארתי איתו והתעוררתי כל כמה דקות עד שבשלוש לפנות בוקר קמתי והלכתי למכונת הקפה לקחת לי שוקו ואז היה לי פלשבק מטורף ללילה שבו ג' נולדה, באותו הלילה גם לא הצלחתי להירדם והייתי במכונת שוקו עד שנולדה והסגירת מעגל הזאת הייתה הפרידה הסופית שלי מבתי והלילה בו נולד לי בן.

-איך המשפחה קיבלה את ג'?

אני ובן זוגי התחתנו ביוני השנה ואז כבר ידענו שג' הוא בן, שבועיים לפני החתונה ביקשתי שיחה דחופה עם המטפלת הרגשית שלי והתחלתי את השיחה במילים "מתה לי הילדה" והיא ענתה לי "וולקם, עד עכשיו היית בעשיה וכעת את מפנימה את משמעות הדברים" הרגשתי מחנק מאוד גדול בגרון ואמרתי שאני רוצה לשבת שבעה על הבת שהייתה לי כי אני מתחילה להבין מה קורה פה באמת, לראות את ג' בבגדי גברים לקראת החתונה, לדבר איתו ועליו כאל זכר, זה הפיל את האסימון. שבוע לפני החתונה כלל לא היה לנו ברור אם אחיו הבכור יסכים להגיע כי היה לו קשה מאוד להתמודד עם הנושא, למעשה מבין כל הסביבה לאח הבכור שלו היה הכי קשה לקבל את המצב כי ג' הייתה הנסיכה שלו, בין אם זה לקנות לה בגדים בכסף שאין או לפנק אותה מכל הכיוונים, היא הייתה הבייבי שלו והיה לו ממש קשה אך החברים שלו דיברו איתו ושכנעו אותו שאין דבר כזה לא להגיע לחתונה של אמא שלך וכשהגיע לחתונה הוא אמר לג' אהלן, מה עניינים? עם חיבוק ונשיקה.

-איך החברה שמסביב קיבלו אותו?

במאי הוא החליט שהוא רוצה לצאת מהארון מול הכיתה בזום, שניה לפני התחלת הזום הוא קיבל התקף חרדה אך לא רצה לבטל את הזום לכן יועצת בית הספר דיברה במקומו ובזמן הזה הוא שלח בוואטסאפ מכתב שהוא הכין לילדים ואנחנו ההורים שלו שלחנו מכתב להורי התלמידים: "היי לכם, אולי חלקכם שמעתם מהילדים בבית ואולי לא, אז בואו נעשה את זה טיפה יותר מסודר: ג' עובר/ת תהליך. היא הבינה שהוא בן שנולד בגוף של בת. אנחנו כבר שנה בתהליך וכעת הגענו לרגע שהוא אומר שהוא רוצה לצאת החוצה. הוא ביקש שהפניה אליו תהיה כאל זכר. ברור לנו שיהיו שאלות ותהיות. הנושא אינו פשוט גם לנו, אנחנו מלווים במטפלת מקצועית ואם יהיו שאלות שלא נדע לענות עליהן נפנה אליה, אנו מקווים שתהיו סבלנים, סובלנים ומקבלים וכמובן שתעזרו לילדים לקבל את ג' ואת התהליך. תודה הוריו של ג " ותוך כדי הזום ההורים והילדים החלו להגיב לנו וההודעות היו כל כך מקבלות ותומכות שלמרות שאני אף פעם לא בוכה, בכיתי בכי היסטרי מהתרגשות.

-איך התהליך והניתוח השפיעו עליו ועל היחסים ביניכם?

לפני התהליך הוא היה מאוד סגור ומופנם ,לא נוגע ולא מחבק. לאחר היציאה מהארון הוא החל לגעת, להתחבק, להתרפק ולהתכרבל בי. הוא מאוהב בצלקות שלו, הוא מרגיש שלם עם עצמו, להסתובב ערום בבית זה לא דבר של מה בכך והוא מרגיש בנוח לצאת ולהסתובב. הוא נהיה אחר, שמח והיציאה מהארון שחררה אצלו חסמים והקשר בינינו התפתח להיות מאוד חזק.

-מה את מאחלת לג' בהמשך דרכו?

שתמיד יקבלו אותו בחיים כמו שכולם סביבו מקבלים אותו כעת. אחת הסיבות שנבהלתי כשהבנתי שהוא טראנס, זו הידיעה של כמה קשה להם.

-האם יש לך עצה או תובנה לאמהות ומשפחות של ילדים טרנסג'נדרים?

לעטוף ולחבק. תבינו שגם אם אינכם שלמים עם התהליך זה או שאתם מקבלים את הילד שלכם ותומכים בו או שאתם מאבדים את הילד, אין פה אמצע. אנחנו לא בוחרים את הילד שאנחנו מקבלים, החיים שלהם זו הבחירה שלהם, אנחנו שם כדי ללוות אותם, לטוב ולרע. אנחנו שם כדי לעשות את הכל לקצת יותר טוב וקצת יותר קל, זה לא תמיד מצליח אבל לרוב זה לפחות מעלה חיוך, קבלו את הילד שלכם.

 

 

 

 

 

כותבים

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here