אם כבר למות אז לפחות בגן עדן

0

אי שם במחצית שנות התשעים גרתי באריזונה והייתי נשואה לאיש חובב שטח ו4*4. באחד מסופי השבוע נסענו לאיזור פרסקוט.
זה היה אחד מיעדי הקמפינג החביבים עלינו ובהחלט לא הפעם הראשונה שהיינו שם.
לכן אני די בטוחה שכבר בדרך הייתי צריכה להבחין שמשהו לא בסדר.
בבית כשהבטתי בתמונות מהדרך, ראיתי עננים מאוד מאוד כבדים מהסוג שלא ראיתי באריזונה אף פעם. אבל יופיה של סדונה הימם אותי על רקע השמיכה האפורה והעבה של העננים ואיכשהו היופי הסיח את דעתי.

הגענו למקום, יער מחטים אינסופי, בחרנו לנו מיקום מושלם למחנה, גן עדן בכבודו ובעצמו. הקמנו אוהל, מדורה, פיקניק ומתישהו נרדמנו.
לפנות בוקר הייתי צריכה להתפנות. פתחתי את דלת האוהל אבל לא היה שם פתח.
קיר לבן וקר מאוד חסם את היציאה. מעולם לא דמיינתי לפני כן מה קורה כשיורד 70 ס"מ שלג בכמה שעות, ממש סצנה מ" בזמן שישנת".
האוהל, כשכבר הצלחנו להיחלץ ממנו, נראה כמו איגלו. ולי היה נדמה שאם נחלצנו מתחת לשלג נגמרו הבעיות.
רק שבתור ישראלית לא היה לי שמץ של מושג מה זה שלג.

אספנו מעט מאוד מציוד הקמפינג הרב שהשארנו מפוזר בשטח בערב הקודם ולא היה לנו סיכוי למצוא, הכל נקבר תחת השלג. נכנסו לאוטו שגם הוא כוסה היטב בלבן הקר הזה. לקח לא מעט זמן להניע, שוב חשבתי שזה הסוף. אבל הסוף היה עוד רחוק. ישבנו באוטו המונע וחיכינו שהשלג ימס מהאוטו ונוכל להתחיל לנסוע.
נסענו כחצי מטר והחלקנו לבור. ככה זה כשנוסעים בשטח "על עיוור". תמיד יש בור. ולעולם לא תדע מה עומקו.
למזלנו היתה לנו שרשרת חילוץ. התחברנו לעץ בצד אחד חיברנו את האוטו מהצד השני התחלנו לסובב את המנואלה ו…
פק
השרשרת נשברה.

בשלב הזה כבר סבלתי מהיפותרמיה בכפות הרגליים. אבל לא ידעתי מה זה ומה זה אומר.
החלטנו ללכת ברגל לכביש הראשי להזעיק עזרה. הכביש היה רחוק וההליכה קשה ויחד עם זאת תוך כמה שעות הגענו. חיכינו כשעתיים. שום מכונית לא עברה. חזרנו על עקבותינו אל האוטו והתחלנו לחפור את הדרך אל הכביש במעדר.

 

בסופו של דבר יצאנו משם בכוחות עצמנו וכנגד כל הסיכויים. אם היו אומרים לי לפני זה שיום אחד אחפור כמה קילומטרים של שלג במעדר הייתי חושבת שזו משימה בלתי אפשרית. אבל יש רגעים שבלתי אפשרי מתאפשר.
כשהגענו לכביש ראשי כבר ירדה השמש. הכביש היה מכוסה בקרח והנסיעה היתה דומה לסקי.

על צלע ההר למדתי לעצום עיניים לתוך מה שאין לי כל שליטה עליו.

כשהסרתי את נעלי נחשפו כפות רגליים סגולות, כמעט שחורות, חיממתי ועיסיתי אותן עד שהדם חזר לזרום בהן. עדיין זוכרת את התהייה אם הדם ישוב אל בהונותיי, האם יתחדשו בהן החיים. הכל נגמר בטוב. בלילה הגענו הביתה, עייפים אך מותשים. ללא כל סימן למה שעברנו.

בכל הזמן הזה ליוותה אותי מחשבה אחת קצת מוזרה – אם כבר למות אז לפחות בגן עדן.

אם הייתי מתה שם, הייתי מתה שלמה, אחת עם היקום, עם הטבע. חלק אינטגרלי מהיופי הזה.
אני יודעת "שזה רק נוף" אבל באותו יום הוא לא היה כזה. אני והוא היינו אחד, אני והוא היינו בריאה, סיפור בראשית הרגיש באותם רגעים כמו האוטוביוגרפיה האישית שלי.
שמתי את נפשי בידיו של הטבע והשלמתי עם האפשרות שלא אחזור משם. היו רגעים שנדמה היה שהוא עוד לא החליט מה יעשה בי.
בכל רגע בו היה נדמה שהכל מסתדר הכל קרס. בכל רגע בו היה נדמה שאין כל סיכוי – הופיעה הזדמנות.

מאז ברגעים כאלה של שיטפון, צונאמי, שריפה או הוריקן אני נזכרת בתחושת האחדות ששררה בי באותו היום ומנחמת אותי בה

כי אם כבר למות, לפחות בגן עדן.

נכתב באפריל 2018 לזכר הרוגי אסון נחל צפית
יהי זכרם ברוך

כותבים

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here