סיפורי חורפבוץ

0
בעשרה לעשר יצאנו מהבית
(כי סוף סוף נעים בשעה הזו)
בחמישה לעשר נפתחו השמיים
"רוצה לחזור?" שאלתי אותה
והיא הנידה ראש, משתוממת מהשאלה, כאילו, מה? לא בשביל זה יצאנו?
בעשר וחמישה השמש יצאה ובעשר ורבע הגשם נפסק
אז יצאו לשטח הפועלים והפועלות והנמלים והנמלות
רטובות ומבוצבצות המשכנו בדרך

מביטות בקוטפי הזיתים שמילאו את המטעים בדקות
מריחות את הריח הזה שעולה מהאדמה והעצים אחרי הגשם הראשון
נושמות אויר נקי נקי
עצרנו לפיקניק "תראי מה זה!"
אור-יה קופצת
אני מרימה עיני מהסנדוויץ ורואה חמור…
פעם ראשונה שלה.
היא בת תשע וחצי

חמור


אולי המראה הכי מקומי שיש ויחד עם זה כמה זמן לא ראיתי חמור, והיא מעולם לא
בטח לא ככה, בשטח, לא בפינת חי, עובד, עם שקים על הגב.
אחד הפועלים הכין לנו שקית עם זיתים ושלח אותנו לשים אותם במלח.
אדווח בהמשך אם ואיך יצא

כמה פשטות
כמה שפיות
כמה זמן לא טיילתי ככה
עם תיק על הגב
בלי מטרה
ועם המון הפתעות בדרך
וכמעט שאף פעם זה לא היה כל כך קרוב לבית

זכרונות בוץ

השבוע לפני שלוש שנים מצאנו צב.
זו הייתה שבת חורפית מלאת שמש, יצאנו לטייל ברמת הנדיב כשלפתע החלו השמיים להתקדר.
הייתה התלבטות משפחתית שבסופה התפצלנו, אני רציתי להמשיך בטיול למרות מזג האוויר ותוך כדי הדיון הרן מצא צב,
כנראה גם הוא חיפש מסתור.
כשנפרדנו מהצב אני והילדים המשכנו להלך בין הטיפות.
הגשם הלך והתחזק ומהר מאוד ומצאנו את עצמנו יותר מחליקים מהולכים.
ורטובים מאוד.
חששות החלו להתגנב לליבי-

רק שלא נשקע בבוץ

כמו בפעם ההיא שאני וגדי החלטנו לקצר דרך השדות של נהלל לבית של ענת.
"פעם היה כאן נחל נהלל" הוא הסביר לי בטון של מדריך טיולים בעודי מתקשה לחלץ רגלי מהבוץ הסמיך "את צריכה להניח את הרגל בקלילות על האדמה, כמו נוצה, לא כמו פיל"
ואני ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל לא מצאתי בתוכי אף גרם של קלילות.
הוא דילג מסביבי בקלילות של גדי, מחלץ אותי שוב ושוב מהאדמה הטובענית.
לענת הגעתי בלי נעליים, אחת השלוליות בלעה אותן, מכוסה בוץ מכף רגל ועד ראש.
והיא תמיד קיבלה אותי באהבה לא משנה איך באתי.
בכל פעם זה תיקן לי עוד קצת משהו בלב.
עכשיו נותרו רק הזיכרונות והגעגוע שלא נגמר.

רק שלא נלך לאיבוד

כמו בלילה ההוא עם גולן וברטה ומירב ועוד כמה אנשים שאני לא זוכרת, כשנסענו כדי להכין תפוחי אדמה במדורה בכנרת, ולא הפריע לנו הגשם העז, או העובדה שלא היו לנו תפוחי אדמה או עצים יבשים, ואפילו לא העובדה שהיינו שישה באוטו של חמישה מקומות.
לכנרת לא הגענו. בדרך האוטו שקע בבוץ, יצאנו מהחלונות, חילצנו את האוטו והתכוונו לחזור הביתה כשזיהינו שאנו עולים לאן שהוא במקום לנסוע בירידה. הערפל היה כל כך כבד שלא הצלחנו לזהות מה כתוב בשלטים גם כשעמדנו מולם.
לא ידענו היכן אנחנו. ולכן גם לא ידענו איך לחזור.
חזרנו בבוקר, התקלחנו בתורות במקלחת שלי וגולן נסע הביתה בחצאית (כי לא היו לי מכנסיים לתת לו) כדי להשיב להוריו אוטו מטונף מבחוץ ומבפנים.
שנים תהיתי מה הוא סיפר להם ואיך הם הגיבו.

רק שלא נתקרר

כמו ביום ההוא בתל אביב שהילדים החליטו לשחות בים בינואר. והרן רעד מקור ושיקשק באוטובוס חזרה בשפתיים כחולות וראם חטף דלקת ריאות רק כי לא רציתי להיות אמא פולנייה.
הרי מה זה ינואר בישראל בשבילי ובשביל יורשי הדי אנ אי שלי?
פיס אוף קייק.
כבר סיפרתי לכם על הפעם ההיא שנתקעתי בכמטר שלג ביערות בפרסקוט, לא?

שני צעדים מגן עדן
קטן עלי.

דפי ההיסטוריה הפרטיים שלי מוכתמים בבוץ.
רגעים של הרמוניה, של אינטימיות, של שיקול דעת מוטעה
שמעלה לי חיוך בלב.

כמו הרגע ההוא שהגשם פסק והבחנו בצבי מקפץ ממקום מסתור אחד למשנהו.
או הרגעים בהם המים החמים ליטפו וניחמו את גופי הקפוא במקלחת של אחרי.
או הרגע המכונן בו הצלחתי סוף סוף לרחף על אדמה כמו נוצה, ולא כמו פיל.
ההרפתקה,
החברות,
העזרה,
הרגעים בהם צלחנו את הבלתי אפשרי,
הרגע בו הבנתי שאם כבר למות אז לפחות בגן עדן…

ואז נשארתי בחיים כדי לספר על זה

כותבים

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here