יום השואה הבינלאומי

0
44

שלום לכם קוראים יקרים.
לפני שבועיים ציינו כולנו את "יום השואה הבינלאומי". וכן, דווקא מאזור הקושי הזה אני מעוניינת לפתוח את הפינה החדשה הזו.
השאלה שנשאלת, למה אנחנו, הישראלים והיהודים, החיים את השואה, מבקרים במוזיאון יד ושם ומחוברים לניצולי השואה, צריכים לציין גם את היום הזה? אין לנו מספיק זיכרון לשואה? האם היום הזה, ה – 27.01, זה היום שיהפוך אותנו ליהודים ו/או לישראלים טובים יותר? לא חברים יקרים, היום הזה, הוא לא רק יום בעבור אנשים אחרים, ממקומות אחרים, הוא בהחלט גם יום עבורנו. גם אנחנו זקוקים ליום הזה יחד עם כל העולם. יום משותף לכולנו, ולא רק להזכיר לאחרים כי היה בעולם משהו נורא לפני 78 שנים, ולא רק לעורר אצל אנשים בארצות אחרות את רגש החמלה, את רגש האשמה ואת רגש המחויבות, אלא לחבר אותנו עם אנשים ממקומות אחרים בצער, בחמלה בחובה ואחריות. חיבור שיחבר תרבויות שונות למחויבות משותפת אחת לכל הדורות. "במשמרת שלי זה לא יקרה שוב".
ברצוני לשתף אתכם, בחלק מסיור מרתק שהיה לי בלובלין, שבפולין, חנוכה בשנת 2017.
אחרי טיסת לילה ללובלין שארכה כ- 3 שעות, הגעתי לפולין, בקור מקפיא, המונית המתינה מחוץ לטרמינל, והשעה כמעט 02:00 בבוקר. הנסיעה לעיר הייתה קצרה, הנהג עצר לי מול החומה, לפני שער העיר העתיקה, נפעמתי. המלון נמצא בעיר העתיקה לא רחוק משער העיר בקרבת ארמון המלך. בשעה 02:30 בבוקר, בקור מקפיא, אני צועדת ברחוב מואר באורות זהובים ורוח מקפיאה נושבת. אין אנשים, הרחוב ריק, הרעש היחידי שמפריע לשקט, היה רעש גלגלי המזוודה שלי המתחככים במרצפות המדרכה הקפואות. ציפיתי לבוקר, בשעה 09:00 קבעתי פגישה עם מדריכה מקומית שהכרתי, והיא הבטיחה לי סיור מעניין במקום מפתיע.
ישבתי בחדר האוכל, ולפתע פרצה פנימה אישה ג'ינג'ית, חייכנית שנגשה אלי, "אני אגטה, איך את מרגישה? מאוד מקווה שהצלחת לנוח אחרי הטיסה, יש לנו יום עמוס היום…".


יצאנו אל הקור הפולני, צעדנו לכיוון שער העיר…אגטה היא אישה פולניה, שנולדה בלובלין. העיר שזורה בדמה. נכנסנו אל תוך מבנה שצמוד לשער בעיר, ואגטה מודיעה לי כי אנחנו נכנסות למוזאון יהודי שמנוהל על ידי "קבוצה שאוהבת ישראל" – עלינו במדרגות ונכנסתי לחדרון קטן, ושם נגלה לי הסיפור של המקום. על ריצפת החדר, היו סימנים של קוים שחורים ועל הקירות מפות של עיר ישנה:
אחרי המלחמה, חזרה ללובלין נערה צעירה ששרדה את אושוויץ, עלתה אל הדירה בתוך שער העיר ההרוס וחפשה זיכרונות. בסוף שנות ה- 90, הגיעו אל ההריסות של העיר העתיקה, קבוצה של צעירים וחפשו מקום לבלות את זמנם. תוך כדי רצון לסדר ולארגן את המקום למקום מפגש שלהם, הם מוצאים תמונות וכלים של משפחה יהודית שגרה שם עד המלחמה. הם אספו את כל התמונות והחפצים שמצאו ושמרו אותם. באחד הימים, הגיעה לשם אותה אישה שוב לחפש עוד זיכרונות, היא פגשה את הצעירים וסיפרה להם כי היא היתה גרה שם בימים ששער העיר היה בתוך תחומי הגטו היהודי, היא ומשפחתה גרו בחדר העליון בראש השער. היום סמל המנורה נמצא על חלון הבית. הנערה צירה להם את סידור החדר שהיה. היום הפסים השחורים שעל הרצפה מציינים את מקום המיטה, השולחן והמטבח שהיה מחוץ לחדר. אותם צעירים, אשר פגשו את האישה, החליטו שהם מקימים אנדרטת זיכרון לכל 40,000 היהודים שהיו בלובלין ערב מלחמת העולם השניה. אנדרטת הזיכרון הזו, מתחילה בצד ימין של שער העיר ומסתיימת בצד שמאל של שער העיר, נפרשת על 6 אולמות גדולים, בארבע קומות. יושבים שם אנשים צעירים, שמפעילים את המקום ועורכים תחקירים על כל יהודי ויהודי מתוך ה- 40,000 יהודים שהיו בלובלין ערב המלחמה. מדפים מלאים בקלסרים חומים, כל קלסר שייך למשפחה. בכל קלסר יש דף המספר על המשפחה, פרטים אישיים, ותמונה של כל בני המשפחה. הקלסרים מסודרים לפי רחובות, מספרי בניינים, ומספרי בתים.
היום, בניין עיריית לובלין יושב בקרבת מקום. אנשי העיר מתחזקים את המוזיאון ומפעילים אותו לטובת בתי ספר ובני נוער, אשר מגיעים למקום ועורכים שם סדנאות שיח. אחת לחודש מתנהלים אירועים למבוגרים – "שולחנות עגולים". מתקיימים במקום הצגות וערבי שירה, כאשר כל היצירות הם פרי עטם של יהודים שנרצחו בשואה. בכניסה למקום, יש בית קפה פעיל ונושם מאוד, גם הוא מביא את ה"סקרנים" הפולנים אל תוך החדרים האפלים לשמוע ולראות את המיצגים.

 

מאת חמי הרועה

כותבים

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here