וזאת הברכה: המבט האחרון

0
המבט האחרון
Photo by fotografierende from Pexels

חברים יקרים,

אני מאמין, באמונה שלימה, שבעוד שלושה חודשים, כשנסיים את ספר בראשית ונתחיל לקרוא את ספר שמות, משה יוולד מחדש.

ובכל זאת, הפרידה ממנו כל שמחת תורה תמיד קשה לי!

אז אני מדמיין… מדמיין את עצמי…

עומד שם, ברגעי הפרידה, עם כל עם ישראל…

כי מעולם לא הייתי במעגל הקרוב. גם לא תמיד הקשבתי במלוא תשומת הלב לנאומים שלו. לפעמים אפילו גלגלתי עיניים וקיוויתי שיסיים כבר, שיעזוב אותנו קצת במנוחה…

אבל מעולם לא דמיינתי אפשרות שהוא לא יהיה. שהוא לא יעבור איתנו את הירדן.

מביך אותי לחשוב שאני, שאין בי מעשים, אזכה לטעום מהחלב והדבש שבעברו השני של הנהר, והוא לא. זו תורה וזה שכרה?

דמעות חונקות את גרוני.

עלי? עליו? עלינו?

האם הדמעות גם חונקות את גרונו?

הוא הרגע סיים לברך אותנו, את כולנו, שבט אחרי שבט. ואני מנסה לשמוע איזה צליל של מחנק בקולו, אולי כעס, אולי התרגשות.

אבל לא!

האם יכול להיות שאפילו שמעתי רוך?

הוא ניצב מולנו עכשיו. המטה שלו בידו. הוא מביט בנו. דממה מוחלטת סביב. עיניו כרגיל יוקדות (לא תמיד אהבתי את המבט הזה!). הוא לא נראה עייף (הוא אף פעם לא נראה עייף, הזקן הזה), גם לא נס ליחו. שערו הלבן, הארוך נע בעדינות ברוח האביבית של חודש אדר. ידיו מלטפת את זקנו, וכמו שתמיד היה עושה כשסיים לנאום, הוא עומד ומביט בנו. כאילו בודק אם שמענו, אם קלטנו, אם באמת הבנו…

ואני תמיד תהיתי – כשהוא מתבונן בנו כך – על מה הוא חושב? האם הוא אוהב אותנו? האם הוא יודע שלא באמת הבנו את מה שאמר? האם הוא מאוכזב? האם הוא מיואש?

כמה רציתי למצוא איזה זיק של אהבה במבטו.

והשקט הזה, שמסביב… מעולם לא שמעתי שקט כזה, ולעולם לא אשכח אותו. אני עוד לא נולדתי כשסבי וסבתי עמדו למרגלות הר סיני. האם לשקט הזה התכוונו כשהם סיפרו שוב ושוב על היום ההוא? האם כך נשמע שקט שלפני התגלות? הם מעולם לא חדלו להתגעגע לשקט ההוא שהיה שם. האם גם אני אתגעגע אל השקט הזה שעוטף את כולנו כאן היום? האם גם אנחנו על סף התגלות?

והנה הוא מנענע את ראשו. כאילו עונה לאיזה קול מסתורי שרק הוא שומע: "בן אדם, עלה למעלה עלה".

ואני מבין שאני מביט בו בפעם האחרונה. מביט בו מביט בנו.

שוב לא נראה את המבט הזה לעולם.

ואז, פתאום, לשבריר שנייה, כמו בהילוך איטי, העיניים שלנו נפגשות. רגע קטן של רק הוא ואני. וברור לי שהמבט הזה נועד רק לי, כאילו נברא עבורי בששת ימי בראשית וחיכה אלפי שנים עד לרגע המדויק הזה. והנה הוא יוצא עכשיו מבית גנזיו, ומבטינו מצטלבים. (האם כולם זכו ברגע כזה?)

ומשהו בי יודע, בזמן אמת, שהמבט הזה – שהוא מביט בי עכשיו ואני מביט בו – הוא רגעי ונצחי בעת ובעונה אחת. אני מרגיש איך הוא נצרב, גם בי וגם בו (איך אני יודע שגם בו? כשרואים מבט כזה פשוט יודעים. זו דרכה של ידיעה).

ולפתע אני רואה בבהירות צלולה, שלא, הוא לא מאוכזב מאיתנו. גם לא מיואש.

רק חמלה גדולה, חמלה אינסופית. הוא מבין – הוא תמיד הבין – כמה קשה להיות אדם. כמה קשה להיות עברי. כמה קשה לחיות לאורה של אמת אלוהית כל כך אדירה וכל כך חמקמקה.

עולה בי דחף עז לרוץ אליו. לחבק אותו. בפעם האחרונה. לומר לו תודה, תודה על הנאום האחרון הזה – הנאום השקט והאישי ביותר שהוא אי פעם נשא. נאום שיצא מהעיניים בלבד, השפתיים נותרו חתומות.

הנאום הזה ילווה אותי עד יומי האחרון.

אבל אני לא רץ לשום מקום. אני נשאר לעמוד במקומי, בתוך ההמון העברי. וכמו שנצרב בי המבט האחרון, כך ייצרב בי גם הדחף הלא ממומש, לרוץ ולחבק אותו בפעם האחרונה.

וכמו שארץ ישראל תהיה המראה האחרון שהוא אי פעם יראה – יראה, אבל אליה לא יבוא – ועם הכמיהה הזאת הוא ימות, כך גם אני, ילווה אותי המבט האחרון הזה – והחיבוק שלא יקרה – ועם הכמיהה הזו אחיה.

ואני יודע – פשוט יודע – שהמבט הרגעי והנצחי ההוא של איש האלוהים, יצעיד אותי במשעולי החיים, עד שיגיע גם זמני לעלות אל הר העברים.

וגם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי.

חג שמח ושבת שלום,

אלישע

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here