פרשת תולדות: יש לי רב אחי!

0

חברים יקרים,

זוגיות היא דבר מופלא! אבל היא גם האתגר הגדול ביותר בחיינו. לא סתם סיימון וגרפינקל (זוגיות יהודית שהתפרקה) העדיפו להיות אי בודד, או סלע יחיד על אדן החלון, כזה שלא מרגיש כאב.

ואכן, הסיפור העברי שלנו מתחיל מאדם אחד, מאי בודד, שהיה גם זכר וגם נקבה. חז"ל כינו אותו "אנדרוגינוס" – כמה פרקטי וחסכוני. והאמת? לפי התורה זה עבד נפלא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד… (בראשית א, ל"א).

אבל לא זו הייתה התכנית של בורא העולמות. "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם א, כ"ח) הוא אמר לאדם האחד שהוא ברא. רק שלשם כך, היה עליו לייצר שניים… אי בודד לא יכול לפרות ולרבות. וכדי להצדיק את המהלך שבפתח, הוא הוסיף ואמר "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ“ (שם ב, י"ח).

מעניין… ה"טוב מאוד" הפך פתאום ל"לא-טוב"…

אז האדם הורדם (ואגב, עד עצם היום הזה הוא לא התעורר) ופוצל לשניים, לאיש ולאישה.

וברגע שהאחד הפך לשניים כל ה"טוב-מאוד" נעלם ועוד רגע קט גם הצמד "טוב ורע" – שהיו עד עכשיו פרי נאה על העץ שבגן – יגיעו לעולם.

ואז נבראו היחסים, והכל השתבש.

גן העדן האחדותי נמוג, והסיפור המוכר, האנושי, התחיל.

האחד הפך לשניים, ומהר מאוד השניים הפכו לארבעה. הבכור רצח את אחיו הצעיר, ונענש בנידוי וגירוש, וההורים השכולים הביאו ילד נוסף לעולם – שת שמו – שהיה כעת בן יחיד.

והשקט חזר לעולם.

אבל לא להרבה זמן… שוב האחד הוליד והתרבה, ושוב הכל החל להשתבש. כל כך השתבש שהיה צריך לשטוף את הזוהמה בהמון מים ולהתחיל מבראשית.

הניסיון השני התחיל משניים – נח ואשתו – ומהם יצאו שלושה. כולם בתיבה אחת – תיבה של זוגות זוגות – השטה על פני מים סוערים.

וכשקלו המים ושני ההורים ושלושת ילדיהם יצאו מהתיבה הם שבו להתרבות בארץ… וכמובן, הכל שוב השתבש. ואלוהים החליט הפעם להפיץ אותם על פני כדור הארץ, ולהעמיק עוד יותר את הפירוד ביניהם. מ"פרו ורבו" ל"הפרד ומשול" – מודלים שונים של יחסים.

ושוב, התחלה חדשה. מאבות ואמהות האנושות, לאבות ואמהות האומה. שוב שניים – אברהם ושרה – שמהם יצא (בקושי רב) אחד. אחד ויחיד. לאברהם אמנם היה עוד בן, אבל מאם אחרת, ושרה דאגה, ובצדק, לדעת אלוהים, להפריד ולמשול, כדי שבנה יהיה האחד והיחיד.

והיא כמובן צדקה. עובדה, השקט חזר לסיפור. אין יחסים, אין דאגות.

אבל לא לעולם חוסן. בגיל ארבעים, האחד הפך לשניים, ומהשניים הללו נולדו שוב… שניים… הפעם לא רק שהרחם אחד, גם ההריון אחד. "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, 'שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ…'" (בראשית כ"ה, כ"ג).

ושוב הכל משתבש נורא. לא רצח, אמנם – אם כי האקדח היה מונח שם מהסצנה הראשונה – אבל כל הסבל האנושי האפשרי נשזר בסיפור של יצחק, רבקה, יעקב ועשו.

פעם אחר פעם אנו רואים, שכל עוד יש רק אחד, הכל בסדר. And a rock feels no pain. And an island never cries. ברגע שיש שניים או יותר, הכל משתבש וכל הכאב האנושי צף ועולה.

האם ייתכן שאלוהים, שדרש "פרו ורבו" ואמר, "לא טוב היות האדם לבדו", פשוט טעה?

או שאולי אנחנו טועים – טועים מאז שחר ההיסטוריה האנושית?

המשותף לכל הדתות ולכל התורות הרוחניות זו החתירה הבלתי נלאית לאחדות. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד (דברים ו,ד). האדם תמיד התגעגע לגן העדן האבוד, רגע לפני שהאחד הפך לשניים והכל השתבש.

ולמרות כל התורות הרוחניות וכל הדתות שהאדם המציא משחר ההיסטוריה, הוא לא הצליח להתגבר על התחרות הבין אישית, על הקנאה, על המאבק ועל הסבל. וכמו שקין קינא בהבל, ויעקב קינא בבכורתו ובברכתו של עשו ואולי גם באהבת אביו, ולאה קנאה באהבתו של יעקב לרחל ורחל קנאה בפיריון של לאה, ואחיו של יוסף קנאו באהבת אביהם לאחיהם, וכן הלאה וכן הלאה, כך גם אנחנו, מקנאים תמיד בברכתו של האחר – בדשא שלו, בוילה שלו, בכישרון שלו, בברכה שלו ובכל אשר לו.

מה אנחנו מפספסים? מה איננו רואים? מה יעקב מפספס בפרשת תולדות, עד כדי כך שהוא ממיט על עצמו אימה ופחד, בריחה וגלות ארוכה ופרידה סופית וכואבת מאמו האהובה?

הקנאה באה מן המקום שבו האחד התפצל לשניים – כשמופיע ה"אחר" בעולמו של האדם.

מרגע זה האחר תמיד ישקף לי את מה שאינני, את מה שאין לי, את היותי חלקי, את היותי חסר. הוא אמנם גם ישקף לי את מה שאני ומה שיש לי, אבל משום מה, זה לעולם לא יעניין אותי. מה שיש לי הוא מובן מאליו – כל כך מובן מאליו, עד שאינני שם לב אליו. מה שחסר – הרבה יותר מעניין! מה שאני "לא" – יעסיק אותי הרבה יותר ממה שאני "כן".

מהרגע שמופיע ה"אחר" בתודעה האומללה של האדם, תשומת הלב שלו נודדת אל מה שיש לו, ולי אין. גם אם לא חסר דבר – ופעמים רבות לא חסר דבר! – אם לאחר יש ולי אין, הרי שאני חסר.

התנועה הקיבוצית, שממנה באתי, חשבה שהיא תוכל למגר את התופעה המאמללת הזאת, ואולי להשיב אותנו אל גן העדן האבוד: נעשה את כולם שווים. לכולם יהיה בדיוק אותו הדבר (עד לרמת התחתונים!). רעיון מקסים. מהפכני. היכן שרוסיה וסין וקובה נכשלו, הקיבוץ הצליח, ובגדול. מכל העולם באו לראות את הפלא.

אבל זה לא שרד, כמובן. כי אי-השוויון מעולם לא היה מהות הבעיה (אי-שוויון קיצוני הוא בהחלט בעיה, אבל הוא לא הבעיה – בהא הידיעה).

בכלל, הבעיה איננה במציאות – זה שלאחר יש יותר ממני – הכשל הוא בתודעה. רק בתודעה. תמיד זה רק בתודעה.

האדם המסכן לא יודע שהוא איננו חסר דבר! הוא לא יודע שבמהותו הוא תמיד שלם. גם כשהוא רעב, גם כשקר לו, גם כשהוא על ערש דווי ממש, הוא לעולם לא חסר. הוא תמיד שלם. כי "חסר" זה בתודעה בלבד.

כל דבר עשוי מאותו "חומר", מאותה מהות. אני קורא למהות הזאת "אלוהים". מישהו אחר יקרא לה "אהבה", אחר יקרא לה "אנרגיה". אלה מילים, ומילים ממילא לעולם לא יתארו את המהות, רק ירקדו סביבה.

אין דבר שאיננו עשוי מ"אלוהים", או "הויה", או "אהבה", או "אנרגיה".

תגידו, ובצדק, שאני מדבר כאדם "פריווילגי"… שלי קל לדבר, הרי באמת לא חסר לי יותר מדי. אמנם אני משתדל להתנהל בצניעות יחסית לסביבה שבה חי (הבית שלי קטן – יחסית – והרכב שלי קטן – יחסית – וארון הבגדים שלי מצומצם – יחסית – וכן הלאה). ובכל זאת, יש לי מינוס מטורף בחשבון הבנק ותמיד מרגיש לי שאף פעם אין לי מספיק.

אם המשפט המרכזי בתורה שבכתב הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הרי שהמשפט המרכזי בתורה שבעל פה (מסכת אבות במשנה) חייב להיות, "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ".

השמח בחלקו איננו זה שמסתפק במעט שנפל בחלקו – למרות שגם זה לא-רע בכלל. השמח בחלקו הוא זה שיודע שחלקו הוא אלוהי, בדיוק כמו כל חלק אחר בבריאה. ולכן לעולם לא חסר דבר באמת.

לאחי לעולם לא יהיה יותר מ"הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" ממני. הדם שלו והדם שלי מורכבים מאותה כימיה – כימיה אלוהית, כמובן!

מדהים בעיני, שעשו הבין את השיעור הזה עוד לפני יעקב! בשבוע הבא, כשהם ישובו וייפגשו, יפלו זה על צווארו של זה, יבכו ויתנשקו, עשו יגיד ליעקב: "יֶשׁ־לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ" בראשית ל"ג, ט). יעקב מנסה לשחד אותו בדברים, אבל עשו אומר לו, "אחי, אני שמח בחלקי, לא חסר לי דבר".

אני חושב שהגיע הזמן לתודעה אנושית חדשה. תודעה שאינה מבוססת על יש ואין. תודעה שיודעת שאין באמת "אין", שלעולם לא חסר דבר. כי הכל עשוי מאותו "חומר" יסוד בסיסי, והוא לעולם לא חסר.

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here