פרשת מקץ: סוד הנר התשיעי של חנוכה

0
השמש

חברים יקרים,

ברוכים הבאים ליום שאחרי – לנר התשיעי של חנוכה (אותו נגלה ממש בסוף הדרשה).

וברוכים הבאים למצרים.

זה התחיל אמנם בשבוע שעבר עם הסנונית הראשונה, כשיוסף נמכר על ידי אחיו לשיירת סוחרים שהורידה אותו מצרימה, וממשיך השבוע, עם ירידת האחים למצרים לשבור שבר.

רק בשבוע הבא תסתיים ההשתקעות הסופית של משפחת יעקב בארץ הנילוס – השתקעות שתהפוך לשקיעה נוראית בבוץ המצרי ותסתיים בחילוץ מזהיר שישנה את פני תרבות המערב לעולם.

איך יודעים שהגענו למצרים? כי התחלנו לעסוק ביופי. וליתר דיוק, ביופי חיצוני.

עד הגעתו למצרים יוסף היה ילד אהוב ונער מפונק למדי, ופתאום… "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית ל"ט, ו'). עם הגעתו למצרים יוסף הופך ל"חתיך הורס", הממיס את לבבות סובביו.

אבל היופי שלו מסבך אותו. אשת אדונו של יוסף מתאהבת בו עד כלות. וכשהוא לא נענה לה, היא מנסה לאנוס אותו. היופי שלו מעביר אותה על דעתה. בסופו של דבר יופיו מביא אותו אל הכלא בהאשמת שווא של ניסיון אונס.

ומה הוציא אותו מהכלא? החלום של פרעה, חלום על יופי וכיעור: (בראשית מ"א, א-ד) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.

מה מזעזע את מלך מצרים? שהכיעור מכלה את היופי.

כי ככה זה תמיד: היופי החיצוני הוא תמיד ארעי.

אבל לא רק את פרעה זה מטלטל. כל חרטומי מצרים יוצאים מדעתם מהחלום הזה. הם לא יכולים לגודל הזוועה.

יוסף, שהוא עצמו יפה תואר ויפה מראה, וכבר מבין שהיופי החיצוני הוא רק מעטפת אלגורית למשהו פנימי הרבה יותר עמוק, מפרש לפרעה את חלומו.

עצם העובדה שהחלום הנבואי של פרעה מופיע במושגים של יופי וכיעור מספר על המעטפת התרבותית במצרים.

ואגב, זה יקרה שוב, בגולה אחרת, יותר מאלף שנים מאוחר יותר. הדסה – שהיא, כמו יוסף בדיוק, נערה יתומה שהוגלתה מארצה – עושה את דרכה אל ארמון המלך ואל מחוזות השררה בזכות יופיה המשגע: "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה". הדסה היא כמובן אסתר, מלכת פרס ומדי, ויוסף לימים יהפוך לצפנת פענח, המשנה למלך מצרים.

אסתר, מלשון הסתרה, וצפנת, מלשון הצפנה והסתרה.

זו מהות הגלות! כשהפנימי מנסה להתגלות ולחדור מבעד לעריצות של החיצוני.

כוחה של תרבות מצרים, תרבות ההסתרה, אדיר. עד כדי כך, שכשאחיו של יוסף מגיעים למצרים בפרשה שלנו הם כבר לא מזהים את אחיהם הצעיר. הוא כולו מאופר ומקושט, כמנהג המצרים.

גם אסתר הצליחה להסתיר היטב את שורשיה היהודיים. אפילו המן הרשע לא העלה את האפשרות הזאת בדעתו.

הדימיון בין אסתר ליוסף איננו מקרי! אסתר ומרדכי הם משבט בנימין. בנימין הוא אחיו היחידי של יוסף. אמם של בנימין ויוסף היא הראשונה בתורה לזכות בתואר היופי הכפול: "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כ"ט, י"ז). היו יפות לפניה, אבל היא, כמו יוסף וכמו אסתר, הייתה גם יפת תואר וגם יפת מראה.

לכן יעקב, כשהוא יוצא לגלות, נשבה בקסמה ומתאהב בה ממבט ראשון.

זו לא קריאת תיגר על היופי החיצוני. ההפך, גם יוסף וגם אסתר מטפסים בסולם הדרגות וממלאים את ייעודם בזכות יופיים: שניהם נכנסים אל הארמון של המלך, אל קודש הקודשים של הגלות, ושם הם פועלים את פעולתם המיטיבה. אמי מספרת שסבתי, עליה השלום, נהגה לומר שהיופי הוא כמו מפתח, הוא פותח את הדלת, אבל זה לא מספיק כדי להישאר בפנים.

שניהם פותחים את הדלת, ובזכות חכמתם הרבה גם נשארים. נשארים הרבה יותר מדי. ולא רק שהם נשארים בגלות, הם מרפדים לאחיהם את החיים בגלות היפה, ובכך גורמים להם להשתקע שם ובסוף גם לשקוע.

זו לא הפעם הראשונה שמצרים מוזכרת בהקשר של התאווה ליופי. זה היה כנראה ידוע ברחבי המזרח התיכון הקדום שהתרבות המצרית אוהבת וחומדת יופי. כשאברהם נאלץ לרדת למצרים בשל הבצורת בארץ כנען, הוא חושש: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (בראשית י"ב, י"א-י"ב). גם שרה, כמו יוסף וכמו אסתר עושה את דרכה אל ארמון המלך בזכות היופי, וגם היא מזכה את בעלה ברכוש רב ובכבוד. רק שבניגוד לאחיו של יוסף ובניגוד למרדכי וליהודי פרס ומדי, אברהם ושרה לא משתקעים במצרים ולא שוקעים בבוץ של ארץ היופי.

ואם במראה עיניים עסקינן, הרי שבעוד שרחל הייתה יפת תואר וטובת מראה, על לאה כתוב באותו פסוק ממש, "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת". משמעות הביטוי הזה מאוד לא ברורה, אבל ההנגדה בין העיניים הרכות של לאה ויפי-המראה של רחל הוא מעניין.

ונזכור, כמובן, שהפרות יפות-המראה בחלומו של מלך מצרים עולות להן מהיאור. היאור נגזר מאותו מקור מילולי קדום של המילה לראות. היאור הוא נהר האור, הראי, המראה והראייה. אבל הוא גם נגזר ממקור המילה ארור…

אנחנו נפרדים היום מחג החנוכה, החג שמספר לנו על המפגש הלא פשוט בין ישראל ליוון. היופי והגוף הם מסימני ההיכר של התרבות היוונית. פיתוח הגוף, הפיסול והתיאטרון, הם חלק מהמתנה של יוון לעולם. המלחמה בין ישראל ליוון היא מלחמת העולם הראשונה האמיתית, והיא עדיין לא הסתיימה. בסיבוב הראשון ניצחו המכבים בניצחון מזהיר וניסי. חנוכה הוא סיפור הגבורה של האור הפנימי אשר גבר על תרבות היופי החיצוני. אבל לא לעולם חוסן… במבחן הזמן, תרבות יוון היא המנצחת הגדולה של ההיסטוריה. התרבות האנושית היא תרבות של סגידה ליופי החיצוני ולמראה העיניים.

אבל מסתבר שזה לא חייב להיות או-או, או יוון או ישראל, או חיצוניות או פנימיות. גם בתרבות יוון יש עומק בלתי רגיל, וגם בתרבות ישראל יש חיצוניות גדולה.

בשבוע הבא יגש יהודה – בנה של לאה, בעלת העיניים הרכות – ויעמוד מול יוסף – בנה היפה של רחל, יפת התואר וטובת המראה – ויביא לסיומו את הקרע שנפער בין שתי האחיות, האמהות של בני ישראל.

יש, מסתבר, מקום לצאצאי רחל – יוסף, מרדכי ואסתר – ויש מקום לבני לאה – יהודה ואחיו.

כולם בני ישראל.

בשיר הנפלא של לאונרד כהן, סוזאן, מופיעות השורות, שכמו לקוחות מהפרשה שלנו. גם סוזאן לוקחת אותנו בידה אל שפת הנהר (היאור?) כדי לראות, לראות גם את הזבל וגם את הפרחים:

Now, Suzanne takes your hand and she leads you to the river… And she shows you where to look among the garbage and the flowers… They are leaning out for love and they will lean that way forever, While Suzanne holds her mirror

סוזאן לוקחת אותנו אל שפת היאור, והיא מראה לנו את הכל. היא מחזיקה לנו מראה ומזמינה אותנו להביט בה. בנו. לראות את עצמנו באמת.

לראות שמצרים וישראל, יוון וישראל, רחל ולאה, יוסף ויהודה ואפילו אסתר וזרש… כולם יצירה אלוהית אחת שלימה.

נחזור כעת לתחילת הדרשה ונסגור את המעגל: הנר התשיעי של חנוכה הוא השַׁמָּשׁ. הוא הגיבור העייף של החג הזה. לא כל כך התייחסנו אליו, אבל הוא זה שהדליק את כל שאר הנרות.

עבור מצרים הנר הזה הוא השֶׁמֶשׁ שבשמים – האל המצרי "רע" – עבור עם ישראל זהו השַׁמָּשׁ, הנר התשיעי, הנסתר, זה שמדליק אותנו באמת.

החיצוני והפנימי. זה לא או-או. זה תמיד גם וגם. כי הכל אחד.

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here