פרשת שמות: החיים שמבקשים להיוולד

0
76
בת פרעה ומשה

חברים יקרים,

גברים הביאו אותנו למצרים, נשים הוציאו אותנו משם.

(שמות א, א-ו) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם. וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

אף לא אישה אחת מוזכרת כאן. לא כי לא היו נשים בחבורה שירדה למצרים, אלא משום שהתורה איננה מסמך היסטורי במהותו אלא רוחני. הנשים כמובן ירדו פיזית למצרים, אבל לא רוחנית.

כשהעבדות נעשית כבר בלתי נסבלת הגברים נאנחים מן העבודה: (שמות ב, כ"ג) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה.

הם נאנחים, הם זועקים, אבל לא עושים מאומה!

הגאולה מתחילה משתי נשים, מילדות, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. פרעה מצווה עליהן להמית את הילודים הזכרים ברגע צאתם לאוויר העולם. הן לא נאנחות, הן לא זועקות, בשקט בשקט הן פשוט מסרבות פקודה. לא עולה בדעתן בכלל לקיים הוראה כל כך מופרכת. מהותן לילד, לא להמית!

וכך, בכל פעם שמתחילה תנועה קטנה של גאולה, פרעה מחמיר את העול. ובכל פעם שפרעה מחמיר את העול, הגברים נאנחים וזועקים והנשים פועלות.

ההוראה החדשה היא להשליך את הזכרים הנולדים אל היאור. על פי המדרש עמרם, אביו של התינוק שעוד מעט יוולד, נאנח וזועק ומחליט לגרש את אשתו (יוכבד) כדי שלא יוולד להם חלילה בן. מרים, אחותו של התינוק שעוד מעט יוולד, שומעת ומתריסה:

עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שאמר פרעה, "כל הבן הילוד [היאורה השליכהו]", אמר, "לשוא אנו עמלים" [נאנח וזועק]. עמד וגרש את אשתו. [וכיוון שהיה גדול הדור] עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה [משל פרעה], שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות, [זאת ועוד] פרעה לא גזר אלא בעולם הזה [לכאן ועכשיו], ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא [כלומר, עתה ממיט אסון גם על העתיד]… עמד [עמרם] והחזיר את אשתו. עמדו כולם [כל הגברים] והחזירו את נשותיהם. (ילקוט שמעוני, פרק ב, סימן קס"ה).

יוכבד יולדת בן, וכמובן שגם היא מפרה את החוק ומצפינה אותו שלושה חודשים. כשכבר לא ניתן יותר להסתירו היא מניחה אותו בתיבה ביאור – לא משליכה אותו חלילה, אלא שולחת אותו לגורלו, ושה' יהיה עמו.

אחותו של התינוק לא מהססת לרגע ומלווה את התיבה לאורך היאור, ספק משגיחה מרחוק, ספק סקרנית, ספק מנתבת (האם היא ניתבה אותו אל עבר הארמון?). מדרש אחד מספר שהיא חלמה שהילד שיוולד עתיד לגאול את עם ישראל, והיא הייתה סקרנית לגלות כיצד הדבר יקרה. מדרש אחר מספר שהרגישה רגשות אשמה ולכן היא בקשה להשגיח עליו.

היכן היה אהרון, האח הבכור? אולי הוא היה עסוק נורא בעבודות הפרך – "בחומר ובלבנים" – ובערב היה נאנח וזועק יחד עם אביו.

ואז מגיעה הגיבורה הגדולה באמת. בת פרעה.

(שמות ב, ה-ו) וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

לבת פרעה ברור – כמו למיילדות, כמו ליוכבד וכמו למרים – שאם מוצאים תינוק במים, גם אם הוא מ"הגזע ההוא", וגם אם אביה נתן הוראה מאוד ברורה, אינה ממיתה אותו.

בספר דברי הימים א, פרק ד, י"ח, בת פרעה נקראת בת-יה, והיא מצטרפת לעם ישראל והופכת להיות אם לשושלת מפוארת: וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה, בַת פַּרְעֹה, אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד.

בת פרעה היא הַיְהֻדִיָּה הראשונה! ולפי המדרש מָרֶד, בעלה, הוא לא אחר מאשר כלב בן יפונה, הגיבור הגדול של סיפור המרגלים. הוא הרי מרד בעצת שאר המרגלים, והיא, בת פרעה, מרדה בהוראות אביה והצטרפה אל עם ישראל.

זאת ועוד, המדרש מזהה את השם "יֶרֶד, אֲבִי גְדוֹר" כמשה רבנו: "ירד" – זה משה, ולמה נקרא שמו ירד – שירד להם לישראל מן [לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם] בימיו. ובמדרש אחר כתוב: "ירד" – זה משה … שהוריד את התורה מלמעלה למטה.

אבל… מה פתאום משה הוא בנה של בת פרעה? הרי יוכבד ילדה אותו. המדרש מסביר: לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. הן כולן ילדו את משה – גם יוכבד, גם בת פרעה, גם מרים, גם המיילדות העבריות, ובהמשך גם ציפורה.

הנשים בפרשה שלנו – כל אחת בדרכה – יולדות את החיים המבקשים להיוולד.

הגברים בפרשה עושים – במקרה שלנו הם בעיקר עושים את רצון פרעה ("חומר ולבנים") – הנשים עושות את רצון החיים.

ורצון החיים הוא… לחיות!

בכלל פעם שמגיעה הוראה להמית או לצמצם – גם מפרעה, ולהבדיל, גם מעמרם – מופיעה אישה ומחייה.

יש כאן קנוניה עזה של הנשים בפרשה. קנוניה בשירות החיים. כשבת פרעה – בתיה – מושה את התינוק מהמים, יוצאת אחותו של התינוק ממקום מחבואה בקני הסוף, ולא מהססת לרגע: (שמות ב, ז-י) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד? וַתֹּאמֶר־לָהּ בַּת־פַּרְעֹה, לֵכִי, וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת־אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת־פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

לרוב הנשים כאן בפרשה אין אפילו שמות ("אחות", "בת לוי", "בת פרעה"), כי החיים לא זקוקים לשמות. החיים זקוקים "למיילדות"! ליילד – בלשון המדרש שלעיל, מפיה של מרים – את "העולם הבא", את העולם, או החיים, המבקשים לבוא.

בתוך כל אדם – גברים ונשים כאחד/ת – יש איכות שבמהותה מורידה אותנו מצריימה. ויש איכות אחרת, וגם היא קיימת בכולנו, שבמהותה מיילדת אותנו ממצרים, מסיר הבשר, מהרחם.

האיכות הראשונה מבקשת רכוש, דברים, עצמים, אובייקטים. היא זו שרוצה עוד ועוד עושר, עוד ועוד "חומר ולבנים". השנייה מבקשת חיים. היא לא צריכה הרבה, לא צריכה כל הזמן עוד ועוד ועוד, לא צריכה לרדת אל ארץ החומרניות הגדולה. היא הרי רואה את החיות האינסופית הנוכחת בכל.

הירידה למצרים היא תמיד אותה ראייה חיצונית, המודדת הצלחה במושגים של "חומר ולבנים".

היציאה ממצרים היא אותה ראייה פנימית. היא החכמה, היא המיילדת את החיים, היא זו ש"רואה את הנולד".

כל הנשים בפרשה שלנו ראו את הנולד. הן ראו את העולם הבא – את החיים החדשים שביקשו להיוולד, שביקשו לבוא.

דרש רבי עקיבא, "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים, פרק ס"ח, סימן תשצ"ה).

אמור מעתה, "בזכות האיכות של ראיית הנולד, של קדושת החיים המבקשים להחיות, יצאו ישראל ממצרים".

אגב, זה נכון גם בסגר. והמבין/ה ת/יבין.

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here