פרשת וארא: בין צדק לחירות

0
82
פרעה במצרים

חברים יקרים,

באחת מקבוצות הווטסאפ שאני חבר בה התנהל וויכוח מר. מישהו אמר משהו מאוד נוקב נגד אדם שאני מאוד מעריך (שלא נמצא בקבוצה). אני מיד נזעקתי להגן על אותו אדם. במשך מספר שעות התווכחנו. אני לא הבנתי למה הוא לא משתכנע מעמדתי המוארת והנכונה… ואז הוא רמז לכך שיש דברים שאני פשוט לא יודע… כתבתי לו "בפרטי", וביקשתי שיפרט. והכי חשוב, הבטחתי לו שאשתדל להיות קשוב ופתוח. ואכן, הוא שלח לי הודעה ארוכה, שבה שטח בפני דברים קשים.

אני מאוד רוצה לחשוב על עצמי כאדם שיודע להקשיב ויודע לפתוח את הראש לדעות אחרות – ולפעמים זה נכון – ואני נשבע לכם שרציתי להיות כזה גם כאן… אבל כבר תוך כדי קריאת ההודעה שהוא שלח, ראיתי איך השכל שלי לוחש לאצבעות שלי מה להקליד לו חזרה…

לזכותי יאמר שהצלחתי להתגבר על שכלי ועל אצבעותיי, ועניתי בקצרה שמה שהוא כתב באמת מטריד מאוד, ושאני צריך לבדוק את זה יותר לעומק לפני שאענה.

ואז קרה דבר נפלא. הגיעה פרשת וארא!

מהפרשה עולה בבירור שהסיכוי שנשנה את דעתנו שואף לאפס! אנחנו נתווכח, נגן על עמדתנו בחירוף נפש, ולפעמים אף נעדיף לספוג "מכות" מאשר באמת להיפתח לאפשרות שטעינו. והנורא מכל הוא, שהשכל המופלא שלנו, כמו חייל נאמן, ימציא לנו עוד ועוד סיבות (חכמות) מדוע אנחנו צודקים. העיקר שהלב לא ייפתח לאפשרויות חדשות.

(שמות ז׳, ג-ה) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה [הבטיח אלוהים] וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי, אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם.

משה מנסה לשכנע את פרעה שוב ושוב לשחרר את בני ישראל. וגם אם לרגע נראה, שפרעה נוטה להסכים, הוא מיד שב ומתחרט ומסרב לשלוח את בני ישראל. שכלו פשוט לא נותן לו! שבע מכות באות בזו אחר זו, ומכות בפרעה ובעמו ללא רחם. אבל פרעה בשלו.

חשוב להבין את הפסקה שלעיל. האלוהים, שאני מאמין בו, לא עוסק באגו. האגו הוא בירת ממלכתו של האדם.

האלוהים, שאני מתפלל אליו, הוא אלוהי החירות – חירות אינסופית. חירות מוחלטת. חירות רדיקאלית.

אלא שהחירות כל כך גדולה וכל כך מוחלטת, שאנו – כמו שאמר ז'אן פול סארטר – בורחים ממנה כמו מאש. ואני הייתי אומר, בורחים ממנה כמו מהסנה. גם פרעה, גם בני ישראל, וגם אנחנו.

כי אין דבר מפחיד יותר מחירות אמיתית ומוחלטת.

שהרי, מי נהיה בלי ההגדרות המגבילות שלנו, שאותן אימצנו לעצמנו במשך השנים?
מי נהיה בלי התוויות שלנו (גבר, בן-זוג, יהודי, ישראלי, אבא, בן, רב, הפרעת קשב וריכוז…)?
מי נהיה בלי "האמיתות" הקטנות והדעות המוצקות שלנו?
מי נהיה בלי תחושת הצדקנות שאיתה אנחנו קמים לעמל יומנו?

כולנו בטוחים שאנחנו רוצים חירות, אבל אנחנו לא… ממש ממש

לראייה, אפילו היכולת הבסיסית באמת להקשיב – להשתחרר מכל דעה קדומה, להיות פתוחים לחלוטין – קשה לנו.

כי בכולנו ישנו פרעה כזה, שמסרב לשחרר, שלא מוכן אפילו לשמוע את המילה חירות. שכשמדברים איתו על האפשרות הזו הוא מיד מוריד לשטח מטלות חדשות. הוא הרי יודע ש"ילד עסוק הוא ילד טוב". פרעה פוחד. הוא פוחד פחד מוות – ובצדק! מי הוא יהיה בלי כל מה שהוא כבר מכיר.

וככל שהכמיהה לחירות תגבר, כך ליבו ילך ויתקשה. וככל שליבו יתקשה, כך החיים יהיו יותר ויותר קשים וכואבים.

זה מדהים, המכות של החיים תמיד מכות בנקודות האחיזה שלנו!

לאלוהי החירות אין רחמים. הוא שונא עבדות. אין אצלו הנחות. או שאתה איתו או שאתה עם פרעה. ופרעה נותן פייט רציני. הוא יילחם עד טיפת דמו האחרונה. הוא ימכור את עמו ואת נשמתו, העיקר לא לוותר.

בדרמה הזאת פרעה הוא השכל. ושלא תהיינה אשליות, השכל שונא שינויים, הוא ממש לא אוהב שמזיזים לו את הגבינה, ובעיקר הוא מתעב את אי הוודאות. תפקידו לייצר תכניות, לתת תשובות, לתת אשלייה של רצף "הגיוני" בתוך הכאוס של החיים. השכל בנה בזמנו את מגדל בבל, וכשזה התמוטט הוא התחיל לבנות פירמידות מרשימות – אנדרטאות ענק לניסיון האנושי לעצור את הזמן ואת המוות.

לאלוהי החירות בינתיים לא אכפת שנתקבע, לא ממש מפריע לו שנתיש את עצמנו בבניית מוזילאומים. הוא מחכה בסבלנות אין קץ (הזמן הרי לא חל עליו).

הוא מחכה שנתייאש – מערי המסכנות שבנינו, מהשגרה ומהקבעון. כי כשאנחנו מתייאשים אנחנו מתחילים להתלונן. וכשהתלונות הופכות לזעקות ממש, אז הוא נכנס לתמונה, ובגדול. רק צריך ממש להיזהר, כי כשהוא נכנס, זה כמו ביקור של פיל בחנות חרסינה עמוסה לעייפה, אותה הקים השכל – פרעה ועבדיו – בעמל רב ובמשך שנים רבות.

מתי יודעים שהגיע הזמן?

כשהוויכוחים מתעצמים. כשכל אחד מתבצר בעמדותיו. כשהעמדות התקבעו עד כדי כך, שהן נראות כמו פירמידות אדירות – מאוזוליאומים ענקיים – למשהו שכבר מזמן מת, חנוט, התאבן.

וויכוח מתיש הוא דגל אדום. הוא מראה לנו שהתקבענו, שמה שהיה פעם חי, דינמי, נושם, מרגש ויצירתי הפך להיות עמדה בצורה. פירמידה. מאוזוליאום.

ואז, כשקלו כל הקיצים, עומדים שוב מול הסנה הבוער (מהפרשה הקודמת, אבל זה בסדר, הוא עדיין בוער). משילים את הנעליים מהרגליים – את הנעול מההרגל – ומתחילים לראות את הכל מחדש. לראות שוב את אינסוף האפשרויות.

"וארא"!

אבל השכל, כמו פרעה, יילחם באלוהי הסנה בכל מאודו. הוא יאיים ויפחיד. ויהיו לו גם רגעי ניצחון. האש אולי אף תיעלם לרגע, כביכול, אולי אפילו לכמה שנים.

עד שאיכות אחרת בנו – לא השכל, הפעם – אולי הלב, אולי הניצוץ האלוהי שבנו – משהו עלום ונסתר – יצליח לראות ("וארא") – מבעד לחרכים של ההרגלים והקבעונות, והדעות, וההגדרות העצמיות – את הגחלים הלוחשות של החירות שלא כבים לעולם.

ואז זה יקרה.

או שאולי, עוד לא… לפעמים נדרשות שנים של סבל.

אבל בסוף אלוהי החירות תמיד מנצח. הוא תמיד חזק יותר ממגדלי בבל ומהפירמידות של מצרים.

והנה, אני חושב שקיבלתי תשובה.

אני חושב שאני יודע מה אכתוב לאותו חבר מקבוצת הווטסאפ.

אכתוב לו תודה. לא משום שהוא צדק (למרות, שאולי הוא צודק), ולא משום שאני טעיתי (למרות שאולי אני טועה). אלא משום שזה לא העניין (מי עשה מה למי ולמה?). הסנה הוא העניין. החירות היא העניין. החיים הם העניין.

השכל דורש צדק. אלוהים מציע לנו חירות.

וכעת, תבחרו בעצמכם.

שבת שלום וחודש טוב,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here