פרשת בא: בא אל החן

0
36
משה מול פרעה

חברים יקרים,

בבית הכנסת בשבת שעברה – עם מספר משתתפים קטן, כמובן (כי אנחנו יהודים שומרי חוק) – בעודנו קוראים בתורה על שבע המכות הראשונות שניחתו על מצרים, התפתח דיון ספונטני על מגפת הקורונה: האם הקורונה היא סוג של מכת מצרים? ואם כן, האם אלוהים מנסה להגיד לנו משהו? האם אנחנו נקראים לשחרר או להשתחרר מאיזה שיעבוד?

גם אם התשובה שלנו חיובית – שאכן זו מכת מצרים מודרנית ושאלוהים מנסה להגיד לנו משהו – ברור שבזמן אמת לא נסכים על מהו הדבר. אחד יטען שזו נקמת הטבע על הזלזול המתמשך שלנו בו, על השחתת הפלנטה ועל ההתעללות שלנו בבעלי חיים. אחרת תגיד שמכת הקורונה היא תוצאה ישירה של הגלובליזציה שבאה בשירות הצריכה המטורפת שלנו שלא יודעת שובע. מישהו בוודאי יגיד שהמגיפה היא תוצאה של השיעבוד המוחלט שלנו לטכנולוגיה. וכמובן, תהיה מי שתאמר שזו מכת חושך מודרנית – שבמו ידינו החשכנו את עולמנו כתוצאה מהניתוק שלנו – מהזולת, מהטבע ומהמהות הפנימית שלנו – והנה, עכשיו חטפנו "ריחוק חברתי", בידוד ובדידות.

אנחנו לא חייבים להסכים על רשימת חטאים מוסכמת – את זה נשאיר להיסטוריונים – אבל יש כאן הזמנה למבט אחר על המגיפה – לבירור פנימי וחשבון נפש עמוק יותר מסתם שיחה על מסיכות, חיסונים ונתב"ג.

אני רוצה להציע תשובה אפשרית לשאלות שלעיל. אני לא חושב שההיסטוריונים בכלל ישקלו את ההצעה שלי בבוא יום הסיכומים, כי היא אנטי-היסטורית במהותה, אבל אני, לפחות אדע שהשמעתי את קולי.

ובכן…

א. כן, הקורונה היא "מכת מצרים" (המספר "עשר" הוא מספר טיפולוגי, ארכיטיפי, הוא רומז על כך שבעצם כל מכה הניחתת עלינו היא "מכת מצרים").

ב. כן, אלוהים מנסה להגיד לנו משהו (אני הרי מאמין שאלוהים תמיד מנסה להגיד לנו משהו, אנחנו רק לא שומעים – גם לא יודעים איך).

ג. כן, גם אנחנו נקראים להשתחרר משיעבוד.

תשאלו, מהו השיעבוד?

לדעתי, אנחנו משועבדים לנסיבות חיצוניות. מחפשים כל הזמן סיבה. ואם מחפשים מוצאים. ניסיתם פעם לעשות חיפוש בגוגל ולא קיבלתם תשובות? גוגל לא יודע לענות בענווה: "אני לא יודע". גם אנחנו לא.

הנה תיאור השיעבוד בקצרה: מטבענו, כשאנחנו לא מרגישים טוב, אנחנו מיד מחפשים את הגורם לכך – חוסר שעות שינה, וירוס, מצב הכוכבים וכדומה. לא ייתכן שאנחנו מרגישים לא טוב ואין לכך סיבה חיצונית! וגם כשאנחנו מרגישים מצוין, אמנם איננו מחפשים אשמים, ובכל זאת נגיד דברים כמו: "מזג האוויר הזה עושה לי ממש טוב", או "חילופי השלטון באמריקה שמחו אותי מאוד!", וכן הלאה.

תסמכו על השכל היקר והטוב שלנו. כמו שגוגל תמיד ייתן תשובות, השכל תמיד – תמיד, תמיד – ידע לקשר את תחושתנו הפנימית לגורם חיצוני כלשהו שגרם לה.

אבל מה אם זה לא באמת כך? מה אם האדם, משחר בריאתו, הבין לא נכון את "המטריקס"? מה אם מיליארד סינים טועים?

מה אם אין בהכרח קשר נסיבתי מחייב בין גורמים חיצוניים והלך רוח פנימי? מה אם הקשר – שנראה לנו כל כך הגיוני ואולי אפילו מובן מאליו – הוא בעצם רק פרשנות מתוחכמת ומשכנעת, אבל לגמרי שגויה, של שכלנו המתקדם?

אני לא מציע, שאין כל קשר (אם כי לפעמים באמת אין כל קשר), אלא שהקשר איננו מחויב, ואם הוא לא מחויב, הרי שהוא לא באמת נסיבתי. וזה, חברים, פתח ליציאת מצרים ענקית!

עובדה 1: חוסר שעות שינה מפיל אותי? לפעמים אני על הפנים ולפעמים אני דווקא מרגיש בסדר גמור גם עם מחסור חמור ומתמשך בשעות שינה! זה לא אומר שאינני עייף, אבל עדיין, אני יכול להרגיש מצוין גם אחרי רצף "לילות לבנים".
עובדה 2: מזג אוויר חורפי מדכא אותי? לפעמים אני בדאון כשהשמים מתקדרים, ולפעמים אני דווקא ממש מתרגש כשבחוץ משתוללת סופה חורפית (זו לא דוגמא טובה, כי אני במקרה משוגע על החורף).
עובדה 3: ג'אנק פוד מחליש אותי? לפעמים אני מרגיש ממש כבד אחרי ארוחה, ולפעמים אני אוכל חטיף "לא-בריא" בעליל, עם שלושה עיגולים אדומים (נתרן, שומן רווי וסוכר) ומרגיש אחלה.

וכן הלאה…

אם הקשר הנסיבתי היה נכון, הייתי צריך תמיד להרגיש נורא בלי שעות שינה, תמיד מדוכא בחורף ותמיד חלש אחרי מק-דונלד (כשר, כמובן)

אם זהלא קורה תמיד אז… אולי המזג הפנימי שלנו לא בהכרח קשור לחיצוני?

פרשת בֹּא היא הפרשה שחיכינו לה מאז ומתמיד. היא הפרשה של יציאת מצרים! רש"י אומר שזו בעצם הפרשה שבה התורה הייתה אמורה לפתוח. וכמו שאמר "החבר" הדימיוני בספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי, יציאת מצרים, ולא סיפורי הבריאה, ולא סיפורי האבות והאמהות, היא היא התחלת הנרטיב של עם ישראל.

תארו לעצמכם, איזו יציאת מצרים מדהימה תהיה עבורנו עצם ההבנה ששום דבר ואף אחד לא יכול באמת לשעבד אותנו??? כמה מרהיבה תהיה טביעתו של פרעה בים, יחד עם כל צבאו, ביום שבו נפנים שאף אדם, או דבר, אינו יכול לקחת מאיתנו את החירות הפנימית, את שמחת החיים, את האהבה ואת הטוב שבתוכנו?

ל"טוב" הזה שבתוכנו הפרשה קוראת חן: (שמות י"א, ג') וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.

מהו חן? ומתי החן של האדם ניכר בעיני סובביו?

חן הוא תמיד איכות פנימית המוקרנת החוצה. חנו של אדם לא בא מהתסרוקת שלו, או החליפה. חן אינו תלוי בדבר. חן איננו תכונה נרכשת או נלמדת, הוא נמצא שם תמיד. אנחנו לא תמיד רואים אותו כי הוא קבור מתחת לשכבות של שיפוטיות שלנו על עצמנו ועל זולתנו.

חן הוא משהו מהאלוהות, שנוכח בנו.

כשאנחנו יודעים – באמת יודעים – שהחן הוא תמיד פנימי, אלוהי, ואינו תלוי בגורם חיצוני (כמו בגדים, קמטים, איפור ותסרוקת), הרי שכולם יראו את זה! כולם – קרי, כל מי ומה שמחוצה לנו: וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם.

והנה חיבור נוסף מהפרשה. מצוות התפילין עושה את הופעתה הראשונה בתורה בפרשה שלנו. התפילין הוא זכר יומיומי ליציאת מצרים ובהקשר שלנו, הוא מזכיר לנו מאין מגיע החן שלנו. כשאני מניח תפילין בבוקר, מלפף את הזרוע ואת הראש ברצועות של עור, אני מרגיש שאני מחובר – מחובר לעצמי ולאלוהי. הבחוץ נעלם – מצרים ופרעה – ונשארת רק התפילה שבלב, זכה ומדויקת, ביני לבין אלוהי – חן טהור ומזוכך! (ואגב, זה לא קשר נסיבתי מחייב. עובדה, אני לא תמיד מרגיש מחובר כשאני מניח תפילין. זאת ועוד, אפשר להרגיש מחובר גם בלי תפילין!).

התפילין הוא תזכורת יומיומית ליציאת מצרים, כי אנחנו, בני האדם, יצורים ששוכחים (וטוב שכך! אי אפשר, ולא טוב לזכור הכל). אנחנו שוכחים הרבה מאוד דברים, אבל בהקשר של הדרשה הזאת, אנחנו שוכחים שיש בנו חן, מתת אל אישית, והוא אינו סחיר ואינו תלוי נסיבות.

רש"י, אשר טוען שפרשת בֹּא הייתה אמורה להיות הפרשה הראשונה בתורה. צודק כמובן. בפרשת בֹּא מתרחשת יציאת מצרים – מתחיל המסע היהודי בהא הידיעה. המסע אל החן. אין כאן "לך" של "לך לך", אלא דווקא בֹּא! "בֹּא אל פרעה" – בֹּא פנימה. בתוך פרעה – עמוק בתוך החיצוניות – נמצא החן שחיפשת.

אז אולי הקורונה תהיה המכה שתעיר אותנו, שתראה לנו את הדרך אל החן הפנימי, האלוהי, זה שאינו תלוי בדבר. ואז נגלה דבר מדהים: כשנפסיק לחפש בחוץ את החן האלוהי שאנחנו כל כך כמהים אליו, נגלה שאנחנו צורכים פחות, מזהמים פחות, טסים פחות, פוגעים פחות בטבע…

ונגלה עוד דבר: שהארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כבר כאן, בתוכנו. ותמיד הייתה.

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here