פרשת בשלח: מתוק, מתוק, מתוק, זה טעם החיים

0
38

חברים יקרים,

בחיים, איך ממתיקים מרירות?
איך מרווים צמאון?
איך מזינים רעב?

חלף שבוע מאז יצאו בני ישראל ממצרים, הם חצו את ים סוף, מילאו את תרמיליהם בשלל הרב של שרידי הצבא המצרי שנשטפו אל החוף, שרו את שירת הים ורקדו הורה כל הלילה.

וכשעלה השחר ואדי החגיגות התפוגגו, הם סוף סוף הביטו סביבם, וגילו את הטעות הנוראה שהם עשו… הם באמת יצאו ממצרים! הם הלכו אחרי איזה רועה צאן לא מוכר ועזבו את ארץ גושן הדשנה ואת סיר הבשר. וכעת הים נסגר מאחוריהם והם בפתחו של המדבר.

כמה מהר אופוריה מתחלפת ביאוש.

(שמות ט"ז, ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

מאיגרא רמא – מחיי שפע ובטחון כלכלי – לבירא עמיקתא – למדבר הצחיח, הדל והארעי. אין מים, אין אוכל, ומר, מר בפה ובנשמה. כל כך מר, שכבר כשיש מים, אפילו הם מרים.

(שמות ט"ו, כ"ב-כ"ד) …וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה?

לגמרי לא ברור אם המים עצמם מרים או שהטעם בפה כל כך מר שהכל נטעם מר.

אבל – ותזכרו את זה – שכשכמגיעים לבור תחתיות, וכבר אין יותר לאן לרדת, אז, ורק אז, משהו טוב מתחיל לקרות.

למה דווקא אז? כי התפנית האמיתית מגיעה כשאנחנו כבר עשינו את כל מה שיכולנו. זה הרגע שבו מגיעה ההבנה הגדולה שהישועה לא מגיעה מאיתנו. ולא, זו איננה אמירה דתית, זו אבחנה פסיכולוגית עמוקה! ממבט חיצוני תמיד נראה שהתפנית בחיים באה מהאדם עצמו. "אם אין אני לי מי לי?" כתוב במסכת אבות (פרק א', משנה י"ד). הישועה אמנם מתרחשת דרכו, ורק דרכו ("אם אין אני לי…י") – האדם הוא הזרוע המבצעת – אבל היא אינה מגיעה ממנו.

פעמים רבות ציטטתי את אלברט איינשטיין, שאמר, "אף בעיה אינה יכולה להיפתר עם אותה צורת חשיבה שיצרה אותה", וגם, "כדי לפתור בעיה כבדת משקל עלינו להגיע אל רמת חשיבה גבוהה מזו שבה היינו כשיצרנו את הבעיה". איינשטיין, כזכור, במאמר מפורסם שכתב לניו-יורק טיימס בשנת 1930, התייחס לאמונה באלוהים. הוא אמר שהוא איננו מאמין בתפיסה הילדותית והצרה שמחזיקים בה הרבה בני אדם, אבל הוא לגמרי מאמין באלוהות כמקור החכמה האינסופית. פרצי הגאוניות וניצוצות החכמה והתבונה, שהוא הכיר כל כך טוב, מגיעים, כך הוא אמר, מהאלוהות.

ובינינו, כולנו מכירים את פרצי הגאוניות ואת ניצוצות החכמה שהוא מדבר עליהם – אלה שמגיעים פתאום "משום מקום". הם כמובן מופיעים בתודעה שלנו דרך הסינפסות והמערכת החשמלית המופלאה שבין האוזניים שלנו – כי אין לנו דרך אחרת לקבל מידע או השראה – אבל הם לא מגיעים משם. המוח שלנו הוא לא מקור החכמה והתבונה. הוא האיבר המעבד והמתווך בלבד (ופעמים רבות, בשל מידע ישן, או סתם חרדות הישרדותיות, הוא גם האיבר שמעכב את החכמה והתבונה מלהגיע).

משה ידע את זה. הוא לא היה צריך את איינשטיין כדי לדעת שהישועה באה מהאינסוף ולא ממנו. זו מהות הענווה שלו: (שמות ט"ו, כ"ה) וַיִּצְעַק אֶל־ה' [אל האינסוף, אל מקור החכמה]. וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

זהו אחד הפסוקים המתוקים ביותר בתורה. ה' – מקור החכמה האינסופי – מראה למשה עץ. משה משליך את העץ למים והמים הופכים ממרים למתוקים.

מהו אותו עץ שממתיק את המרירות שלנו?

נלך הפעם בעקבות התבונה שתיווך לנו גאון אחר, פילון האלכסנדרוני, חכם יהודי שחי באלכסנדריה שבמצרים במאה הראשונה לספירה, והיה ממנהיגי יהדות מצרים באותה עת. (שמו העברי היה ידידיה, ועל שמו נקרא המושב כפר ידידיה שבשרון.) פילון קרא את התורה באופן מקורי. עבורו סיפורי התורה היו אלגוריים. הוא הבין שהעץ שהושלך למים היה מטאפורה.

אבל מטאפורה למה?

העץ, הוא אמר, הינו ידיעת "הטוב המושלם". העץ ש-ה' מורה למשה, לדעת פילון, הוא עץ החיים מגן העדן (גם העץ וגם הגן הם מטאפורה, כמובן!). זהו אותו עץ שהאדם לא אוכל ממנו (כן, לשון הווה). הוא מעדיף תמיד את פירות עץ הדעת טוב ורע.

בין ידיעת הטוב המושלם (עץ החיים) לידיעת הטוב והרע (עץ הדעת טוב ורע), רק זו, האחרונה זמינה לשכלנו. השכל האנושי, המוגבל, מסוגל להבחין בין טוב ורע יחסיים, חלקיים, אנושיים, ובודאי לא מוחלטים. למרות שהשכל – והשיפוטיות החלקית שהוא מאפשר – חשובים מאוד לקיומנו, והם באמת מתנה גדולה, הם, כאמור, מוגבלים – מוגבלים למה שאנחנו כבר יודעים, למה שהחושים שלנו מזינים אותו, למה שמערכת החינוך טבעה בו. את "הטוב המושלם!" השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס.

וזה מקור המרירות שלנו, על פי פילון – אותה ראייה מוגבלת וצרה של שכלנו. איננו רואים – איננו מסוגלים לראות – את הטוב המושלם שקיים מעבר לשיפוטיות שלנו.

וזה הרי בדיוק מה שאיינשטיין עתיד לומר אלפיים שנה מאוחר יותר (ש"אף בעיה אינה יכולה להיפתר עם אותה צורת חשיבה שיצרה אותה").

אז איך ממתיקים את המרירות?

מבינים שכל המרירות שלנו בחיים נובעת מהראייה המוגבלת שלנו את המציאות – מ"צורת החשיבה" שמייצרת בעיות ולא פתרונות.

ומבינים גם שהמתיקות – שנמצאת שם תמיד, "בגן העדן" המטאפורי – רק מחכה לנו שנתחבר אליה, שנבוא אליה. אבל לא כמו שבאים אל עץ הדעת. אל עץ הדעת באים באופן אקטיבי (אנחנו עושים את זה כל הזמן: "תן לי לחשוב", או, "קדימה, אל תתעצל, למה אלהים נתן לך שכל? תחשוב קצת!". לא, אל עץ החיים באים על ידי פתיחות, קבלה, סבלנות וענווה. אי אפשר לזמן אותה, את החשיבה האחרת. היא לא בשליטתנו. החלק האקטיבי שלנו מסתכם בהמתנה.

זהו הניסיון הגדול ביותר שניצב בפני האדם: לדעת שהמתיקות המיוחלת לא באה ממנו. המשך הטקסט שהבאתי לעיל אומר: (שמות ט"ו, כ"ה -כ"ו) "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".

אל תקראו את זה בשכל הצר והשיפוטי! תקראו את זה בראש פתוח – פתוח למתיקות עליונה – פתוח לשמוע קול אלוהי שבא מהאינסוף, להאזין למצוות הבאות מהחכמה העליונה ולשמור על החוקים הגבוהים והנעלים ביותר.

כי אז כל המחלות של הקיום הנמוך והצר (מצרים) – כל האומללות האנושית, המרירות, הצמא והרעב למשמעות – יחלפו. כי המרפא למרירות בא מעץ החיים (המטאפורי) שבגן (המטאפורי): מהאינסוף, מהאלוהות, מהחכמה העליונה.

זהו גם פשר המן הפלאי – אותו מזון אלוהי – שמגיע בהמשך הפרשה ומזין את ישראל ארבעים שנה במדבר: (שמות ט"ז, ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ [ללקט את פירורי החכמה, התבונה – "סופר פוד" ממש], לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא. וזה גם פשר המים שיוצאים מצור החלמיש (כי העם שוב צמא ושוב מתלונן…): (שמות ט"ז, ו-ז) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ, שָּׁם, עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב [הר סיני, הר האלוהים!], וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם… וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־ה' לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן.

החיים הם מסע שכל כולו "מסה", קרי ניסיון: למה אנחנו מחוברים? מאין יבוא עזרנו? מה יש בתוכנו? אם החיבור הוא אך ורק לשכל המוגבל, לחשיבה המצומצמת, לעץ הדעת טוב ורע, זה ש"כבר יודע", הרי שלפעמים יהיה שפע ("טוב") ולפעמים מעט ("רע"), לפעמים יהיה מר ("רע") ולפעמים מתוק ("טוב") – תלוי כמה סוכר שמו לנו בכוס של החיים.

אבל אם החיבור יהיה למימדים גבוהים יותר – לאלוהות, לעץ החיים המטאפורי – לא חשוב כמה דבש נרדה, המתוק, יהיה טעם החיים.

שבת מתוקה!

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here