פרשת יתרו: "אָהההה"

0
33
עשרת הדברות

חברים יקרים,

התעוררתי הבוקר מחלום מוזר ונפלא, שעסק בפרשת השבוע, פרשת יתרו. מסתבר שגם בשינה אפשר ללמוד תורה…. ועל כך נכתב בספר יהושע, "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

לצערי אני לא זוכר את כל החלום. נשארה רק תמונה, תחושה וכמה מחשבות.
התמונה הייתה תהליך של מיצוי – מעין "חליבה" של המיץ מתוך גבעול בשרני (כמו אלוורה). מהצמח יצאו טיפות חומות-זוהרות וסמיכות. דבש ניגר.
התחושה הייתה של עושר – משהו עשיר, מזוקק וטהור עמד באוויר.
המחשבות איתן התעוררתי היו על מהות החיים, על עשרת הדיברות, ובעיקר על הדיבר הראשון.

במשך מספר דקות עוד הצלחתי לאחוז בתמונה, בתחושה ובמחשבות – וזה היה נפלא ומענג – אבל לאט לאט הכל התפוגג. נותר רק ה"רשימו" (ביטוי קבלי, שמשמעותו, הרושם שדבר משאיר במציאות אחרי לכתו). ונשאר גם געגוע עז.

למה געגוע? אסביר בהמשך.

אחת המחשבות שעלתה בי כשהתעוררתי הייתה השורה הפותחת של ספר השירים של יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח", ומיד רצו לי בראש צירופים נרדפים: "חיצוני, פנימי, חיצוני", "קליפה, מיצוי, קליפה", "בלה-בלה-בלה, מהות, בלה-בלה-בלה", ו"טפל, עיקר, טפל".

עשרת הדיברות מככבים בפרשה שלנו השבוע ולשם נדדו המחשבות שלי ברגע שהתעוררתי (ולא, אני לא מתעורר כל בוקר וחושב על פרשת השבוע…).

בחשיבה האסוציאטיבית שליוותה את דקות הערות הראשונות שלי ראיתי איך הדיבר הראשון מתוך עשרת הדיברות מתאר במדויק את תהליך המיצוי שהופיע בחלום: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ, ב). פתאום נעשה לי ברור שיציאת מצרים הינה תהליך מתמשך של מיצוי, של זיקוק ושל "חליבה". והרי לארץ זבת חלב ודבש יצאנו. שמתי לב בפעם הראשונה גם לקשר הלשוני בין המילה יציאה ומיצוי.

ואז ראיתי בבירור מענג שבדיבר הראשון מסתתרת גם הגדרה מדויקת ביותר לאלוהים: אלוהים הוא המיץ של החיים. הוא החלב. אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא גם המיצוי וגם הממצה, גם החלב וגם החולב. הוא המהות של הכל והוא המהווה את הכל.

הדיבר הראשון ממשיך: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי! (שם) – כי כל השאר זה חיצוני, זה קליפה, זה בלה-בלה-בלה, זה טפל.

ומכיוון שבמיצוי עסקינן, הרי שהמילה הראשונה בדיבר הראשון – "אָנֹכִי" – היא המיצוי של הדיבר. "אָנֹכִי", כמו קו אֲנָכִי – קו המסמל את המרכז, את הציר הפנימי, את המהות.

אבל למה לעצור שם? אם כבר מיצוי, בואו נמשיך "לחלוב". האות הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון היא האות, "אָ", שהיא כמובן גם האות הראשונה בא"ב.

אבל מה זה "אָ"? איזה מין מיצוי זה? האם זו סתם התחכמות?

[מנקודה זו ואילך, שימו לב לניקוד מתחת לאות "א"]

חוקר הקבלה והחסידות גרשם שלום, מביא פרשנות חסידית מקורית (כשהחסידות עוד הייתה חדשנית ונועזת) התומכת ברעיון המיצוי הזה. הרב צבי נפתלי הורוביץ (1760 – 1827) היה אדמו"ר חשוב ברופשיץ, גליציה, שייסד שושלת חסידית שנקראה חסידות רופשיץ. הוא כתב שייתכן שבהר סיני לא שמענו דבר מפי הגבורה, זולתי האות "אָ" של הדיבר הראשון… (Gershom Scholem, On the Kabbalah and Its Symbolism, p. 30. ותודה לחבריי הרבנים שעזרו לי למצוא את המקור הזה).

הפרשנות הזאת מציעה שמשה לא שמע על הר סיני עשרה דיברות. הוא גם לא שמע דיבר אחד. אפילו לא מילה אחת. כל מה שמשה שמע על הר סיני היה "אָהההה" מתמשך ומתמשך. ובתוך ה"אָהההה" הארוך הזה הוא שמע את הכל – את עשרת הדיברות, את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה.

ה"אָהההה" הינה התמצית של התורה כולה ותמצית החיים.

זה רעיון מופלא! תחשבו על זה… אנחנו הרי גם מכירים את ה-"אָהההה" הזה. כמה פעמים יצאה מתוככם אנחה, או צעקה, או זעקה, "אָהההה" (ואולי לא מספיק)? ואם אתם מכירים את האנחה/צעקה/זעקה הזאת, אתם בודאי שמתם לב, כמה מיצוי יש בה וכמה דיוק. כמה מילים והסברים ותורות מסתתרות בתוך זעקה אחת פשוטה.

לעיתים קרובות יותר, מה שיוצא מגרוננו איננו "אָהההה", אלא "אֱהההה…. אֱהההה…". זה קורה כל פעם שאנו מחפשים איזו מילה (זה לפעמים די מעצבן לשמוע מישהו חוזר על כך שוב ושוב בין המילים שלו). והרי אפשר היה פשוט לשתוק עד שתימצא המילה המבוקשת, לא? אז זהו, שלא! ה"אֱהההה" הוא הדרך שבו המוח שלנו יודע לסרוק את מרחבי התודעה בחיפוש אחר המילה המדויקת, המזוקקת, הממצה, שתגאל אותנו מההסחות של החיים ומהרעש שמסביב (מכל הבלה-בלה-בלה).

ה"אֱהההה" האנושי (והמרגיז) הוא בעצם ביטוי לגעגוע שלנו ל"אָהההה(אָנֹכִי)" האלוהי שכולנו שמענו (לפי המדרש) למרגלות הר סיני. זה החלק שבנו שמחפש, מגשש, מגמגם, מקווה לגעת שוב באיזה ניצוץ קטן של התגלות אלוהית. זו הקליפה העייפה והמשועממת של חיינו שעוד זוכרת שיש לב פועם לדבר הזה שנקרא "חיינו".

וכשזה קורה – כשהה"אֱהההה" שלנו פוגש את ה"אָהההה(אָנֹכִי)" האלוהי – גם מאיתנו יוצאת קריאה מרגשת של הכרה, שנשמעת משהו כמו, "אָהההה… אָהההה".

לרגע הזה קוראים "הר סיני".

לפעמים הר סיני הוא לא יותר מתלולית עפר – התגלות בקטנה – כמו איזו תובנה יפה, תחושת סנכרון נעימה, עונג קטן בגוף ובנפש (במפגש עם האלוהי יש תמיד עונג) ונשימה קלילה יותר. לפעמים ההתגלות מסעירה, מטלטלת ומשנה סדרי עולם.

כעבור כמה שעות, ימים או שבועות, התודעה חוזרת לגמגום הרגיל שלה, וחוזרת לסרוק את "השמים" לעוד איזו אות חיים של "אָהההה(אָנֹכִי)".

"חיצוני, פנימי, חיצוני", "בלה-בלה-בלה, מהות, בלה-בלה-בלה", "טפל, עיקר, טפל".

אם תהיתם מדוע יש יהודים שממש מכורים ללימודי תורה (אני לא מדבר על בטלנים שמכורים לקצבאות), זה כי הם זוכרים את הרגע ההוא שבו ה"אֱהההה" המגמגם שלהם פגש את ה"אָהההה(אָנֹכִי)" של אלוהים – רגע קטן של הר סיני פרטי, של התגלות, של מפגש עם המהות שממנה הכל נובע – ומאז הם מנסים לשחזר את החוויה.

ושלא יהיה ספק, המפגש עם האלוהי אינו נחלת התורה בלבד! יש רבים שחוו את ה"אָהההה(אָנֹכִי)" – את הר סיני – במרחבים אחרים. וגם הם, תמיד יבקשו לשוב לאותו רגע קסום. ואולי זה סודה של כל התמכרות…

השבוע בפרשה אנו חוזרים למפגש המטלטל והמסעיר ביותר בנרטיב ההיסטורי של עם ישראל. ומה שמיוחד בו, שהוא לא היה אישי, אלא קולקטיבי. ככזה, הוא ייחודי בכל התורות הרוחניות של האנושות, והוא מסביר לא מעט איכויות והתנהגויות יהודיות שלא ניכנס אליהן כאן.

לסיום, אני שייך לזרם שמאמין שאלוהים לעולם לא מפסיק להתגלות, וכמו שהאדם מחפש את אלוהים, "אלוהים מחפש את האדם".

באחד הראיונות האחרונים שלו, אמר הפרופסור והרב אברהם יהושע השל: "טיבה של הדת אינו מתמצה במאמץ האנושי לחפש את אלוהים. חושבני כי אלוהים מחפש את האדם יותר מכפי שהאדם מחפש את האלוהים. הוא אינו מניח לנו…".

והרי כבר מפרשה הראשונה בתורה, מסופר: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ, "אַיֶּכָּה?" (בראשית ג, ט).

ואנחנו בני האדם פועים בחזרה, בבלבול, בגמגום ובחוסר אמון, "אֱהההה".

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here