פרשת כי-תשא: אומנות של עשן

1
קטורות שונות

חברים יקרים,

הדרשה השבוע מוקדשת באהבה לאמי, שהיום הוא יום הולדתה.

כשאתם מאוד רוצים משהו – לאו דווקא משהו פיזי – לאן אתם מפנים את רצונכם? ברגעי מצוקה או משבר, לאן אתם מפנים את כמיהתכם? כשהלב עולה על גדותיו משמחה – לאן אתם מכוונים את רגשות ההודיה?

לשמיים? פנימה? לאנשים שונים בחייכם?

ואולי מעולם לא חשבתם על כך ולא שמתם לב לאן אתם מפנים את רצונכם, כמיהתכם ותודתכם?

פרשת כי-תשא עוסקת בשאלה הזאת. כי חוץ מסיפור עגל הזהב המפורסם, יש בה עוד כמה נושאים. דרמות גדולות וחיצוניות תמיד דוחקות את החיים הפנימיים לשוליים.

פרשת כי-תשא היא השלישית מתוך חמש פרשות עוקבות העוסקות בהקמת המשכן הנייד במדבר. רגע לפני הדרמה של עגל הזהב, הפרשה עוסקת במלאכת הקטרת הקטורת. היא מספרת לנו על מלאכת הקטרת הקטורת ועל התמהיל המדויק לתערובת הבשמים שתוקטר. ואז היא גם מזהירה אותנו: אסור בתכלית האיסור להקטיר את התמהיל המסוים הזה מחוץ לכתלי המשכן ומחוץ למסגרת הטקס המקודש!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ סַמִּים – נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה – בַּד בְּבַד יִהְיֶה [יש להקטירם ביחד]. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח, מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ… וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת [ארון הקודש] בְּאֹהֶל מוֹעֵד [בלבד!] – אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה – קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ [הזו] לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם [מחוץ למשכן], קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה'. אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו (שמות ל לד-לח).

שמעתם בוודאי רבות על המשכן ועל המקדש, על המזבח, על ארון הברית, על הקרבנות, על מנורת שבעת הקנים ועל המרחב הפנימי שנקרא "קודש הקודשים". אבל על הקטורת שמעתם?

משתמשים בקטורת בדרך כלל להשרות אווירה, להפצת ריח נעים, או לייצר תחושה "רוחנית" כלשהי. אבל כאן הקטורת היא הרבה יותר מרכזית. היא היא קדש הקדשים!

בסוף הפרשה הקודמת (תצווה) אלוהים מורה למשה להקים עבור הקטורת מזבח, ולא, לא סתם מזבח, מזבח זהב. מזבח הקטורת המוזהב ימוקם בלב ליבו של המשכן, ממש לפני ארון הברית. זה לא המזבח שעליו הקריבו קרבנות – הוא היה בחוץ, בחצר והיה עשוי מאדמה – לא, מזבח הקטורת עמד בלב המשכן, היכן שמשה היה נועד עם אלוהים.

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ… וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב… וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת־הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד [קבועה] לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם. לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה!… וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל־קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם, קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַה' (שמות ל, א-י).

מזבח הקטורת, אם כן, היה מצופה זהב טהור והיה לב ליבו של המשכן. קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַה'!

אז מה הסיפור של הקטורת? ומדוע הוקדש לטקס הקטרת הקטורת מזבח מושקע מצופה זהב?

חז"ל העלו את האפשרות שהמטרה הייתה סילוק הריח של הקרבנות. אלא שאז לא היה צריך למקם את מזבח הקטורת בתוך האוהל, אלא דווקא מסביבו. ובוודאי שלא היו צריכים לצפות אותו זהב טהור.

ואולי תמהיל העשבים המיוחד הזה נועד להכניס את משה לטראנס – כמו שעושים השמאנים האינדיאנים שמתקשרים עם "הרוחות"? זה הגיוני למדי, שכן מזבח הקטורת עמד בדיוק במקום שבו משה נהג לתקשר עם אלוהים, לקבל ממנו הנחיות ותשובות לשאלות הקשות. מזבח הזהב, אולי, היה המקטרת השמאנית של משה.

אבל לא, לא נראה לי… אני חושב שההסבר פשוט יותר, עמוק יותר, ורוחני יותר.

המשותף לכל המזבחות שבמשכן – השניים ששימשו להקרבת הקרבנות ומזבח הזהב של הקטורת – שבכולם מתרחשת תנועה, תנועה של העלאה. גם קורבן הבהמה שהופך לעשן וגם והעשן המיתמר מהקטורת "עולים השמיימה". הם נושאים איתם את כל התפילות, הכמיהות והתודות של הלב האנושי, ומביאים אותן לפני "היושב במרומים" – הלב של העולם.

(כתבתי את "היושב במרומים" במרכאות, כי אלוהים הרי לא יושב "במרומים" על "כסא הכבוד" הענני, מוקף במלאכים מכונפים… זו כמובן מטאפורה בלבד. האלוהות – המימד האינסופי המהווה את הכל, הלב של הכל – נמצאת כמובן מכל מקום. אבל אנחנו זקוקים למטאפורה הזו, ולעוד מטאפורות נוספות, כי כל מה שננסה להגיד על המימד האלוהי יהיה תמיד רק מטאפורה למה שמילים לא תוכלנה לעולם לבטא).

ואני רוצה להזכיר – הפרשה עוסקת בנו! היא לא שיעור הסטורי, בבחינת "כך עשו אבותינו ואמותינו הקדמונים".

בתלמוד הבבלי, במסכת יומא – המסכת שעוסקת בעיקר בענייני יום הכיפורים – מסופר על סכסוך (אחד מיני רבים…) בין פלגים שונים סביב התפעול של בית המקדש:

"בית אבטינס, שהיו בקיאין במעשה הקטורת [זה היה תחום האחריות הרשמי שלהם] לא רצו ללמד [אחרים את סוד הקטורת]. שלחו חכמים [שרצו להבטיח את ההמשכיות של אומנות הקטורת] והביאו אומנים [יהודיים] מאלכסנדריה של מצרים, ו[אלה] היו יודעין לפטם [קטורת] כמותם [כמו בית אבתינס, אבל] לא היו יודעין להעלות עשן כמותן. [העשן] של הללו [בית אבטינס] מִתָּמֵר ועולה כמקל, [בעוד העשן] של הללו [האומנים מאלכסנדריה] מפציע [ומתפזר] לכאן ולכאן" (דף ל"ח עמוד א').

למה הדבר דומה?

לאדם שרוצה משהו. אם ידע לכוון את רצונו – כלומר, לברר את הרצון שלו (מה באמת הוא רוצה – איזה רצון עמוק מסתתר מתחת לרצון המיידי והשטחי?) ולכוון אותו אל הכתובת הנכונה (ולא סתם "לרטון מתחת לשפם") – יש סיכוי גדול יותר שרצונו יתממש. כשהרצון שלנו לא מדויק – ולא "מִתָּמֵר ועולה כמקל" – הוא מתפזר.

הרצון הוא כוח. וכמו כל כוח, כשמשתמשים בו נכון, הוא אפקטיבי יותר, וכשלא, הוא מתפזר ו"מתאדה". אבל הרצון הוא לא רק כוח. יש בו הרבה מאוד רבדים. אנחנו חושבים שאנחנו רוצים דבר מה, אבל לרוב אנחנו בכלל רוצים משהו אחר, משהו הרבה יותר עמוק.

מפרשת כי-תשא אנחנו לומדים שעגלי זהב נוצרים כשהרצון איננו מדויק. בני ישראל היו במצוקה. הם רצו אלוהים חי! אלוהים נוכח! אלוהים שמראה דרך. אבל הם לא ידעו לדייק את רצונם, איך ולאן להפנותו. הם בלבלו את אלוהים עם משה:

וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב, א).

וכאן בדיוק באה הקטורת לעזרנו.

בספר תהילים, במזמור קמ"א פסוק ב', כתוב, "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" – פסוק עמוק ביותר!

יש קשר ישיר בין רצון, תפילה וקטורת. השורש של המילה תפילה זה פ.ל.ל – כלומר, רצה, רצה מאוד. התפילה של הלב החליפה את הקורבנות בבית המקדש (וטוב שכך!), אבל, מסתבר, התפילה החליפה בעיקר את קרבן הקטורת!

תפילה איננה "משהו". היא תנועה, תנועה של חיים. היא מקפלת בתוכה את רצוננו העמוק, והיא "משגרת" את רצוננו "מעלה מעלה". התפילה היא אמנות של ממש והיא דורשת אימון, אמון ואמונה. לא קל לדייק את התפילה כי לא קל, כאמור, לדייק את הרצון.

אומנות הקטרת הקטורת מלמדת אותנו הרבה מאוד על אומנות התפילה, שהרי אמרנו, "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ".

כמו בקטורת, יש לברור היטב את החומרים – את חומרי הרצון שלנו. יש לשים לב לניחוח שלהם – האם הם "מריחים טוב"? כלומר, האם הם מחיים, אותנו ואת סביבתנו? האם התמהיל הרמוני? האם כל החלקים משלימים זה את זה?

ועוצמת העשן, האם הוא מחניק? האם הוא פותח? האם הוא מחבר? או שמא הוא מסמם, מטשטש ומרדים?

וכיוון העשן, לאן הוא נושא את רצוננו? האם הוא מכוון אל המקום שבו האלוהים שלנו "יושב"? בלב, "בשמיים", או אולי דווקא בכל מקום, בבחינת "מלא כל הארץ כבודו"?

החיים הם תנועה, תנועה של רצונות – הרצון שלנו, הרצון של האחר, הרצון של הטבע, הרצון של הבורא, והרצון של המכלול. כל אלה ביחד יוצרים את תמהיל חיינו. את ניחוח חיינו.

קצת קשה לראות את תנועת החיים… אבל אפשר לראות ולהריח את העשן – את עשן הקטורת – שתנועת חיינו מייצרת.

איכות הקטורת תספר לנו הרבה מאוד על ריקוד החיים שלנו.

ולעולם לא מאוחר לדייק.

שבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

תגובה 1

  1. הי אלישע, תודה על הדרשה, אני מפיק הנאה רבה מהקריאה.

    רציתי להוסיף ולהדגיש משהו שכתבת כאן:
    "ואולי תמהיל העשבים המיוחד הזה נועד להכניס את משה לטראנס – כמו שעושים השמאנים האינדיאנים שמתקשרים עם "הרוחות"? זה הגיוני למדי, שכן מזבח הקטורת עמד בדיוק במקום שבו משה נהג לתקשר עם אלוהים, לקבל ממנו הנחיות ותשובות לשאלות הקשות. מזבח הזהב, אולי, היה המקטרת השמאנית של משה."
    מעבר לעובדה שמשה עבר את החניכה שלו במקדשי מצריים, ידוע כבר שעץ השיטה מכיל DMT שהוא החומר ההלוסוגני שנמצא במשקה האיוואסקה של האינדיאנים של דרום אמריקה. משקה שמשמש למסעות תודעתיים עמוקים ביותר.
    ולכן היה לי מעניין במיוחד לקרוא שהמזבח לקטורת עשוי מעץ השיטה!!!
    אגב ההנחיה של משה להביא שיטים להקמת אוהל מועד גם היא מוזרה במיוחד משום שעץ השיטה אינו כשיר לבניה בשום אופן מהיותו רך מידי
    ויחד עם זאת הוא גם אינו עץ טוב לבערה ובטח לא לא להקרבת קורבנות, גם מהיותו עמוס במים וגם כשהוא יבש הוא נאכל במהירות רבה ואינו מספק חום דרוש לשרפת הקורבנות
    אך אם שוב נתייחס לעובדה שהוא מכיל DMT הרי שיש סיבה טובה להיותו נוכח במשכן כחומר שבדיוק שימש את הכוהנים הגדולים להיכנס לטראנס 🙂
    כלומר סודות המדיסינות הקדומים היו ידועים למשה מלפני כן.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here