פרשת ויקרא: קריאה לחיבורים

0

חברים יקרים,

ספר ויקרא – דווקא הספר שלרבים וטובים הוא הקשה ביותר לעיכול מבין חמשת חומשי התורה – הוא לב ליבה של היהדות, ואותו אנחנו פותחים השבוע. הוא ילווה ויאתגר אותנו בעשרת השבועות הבאים.

כל פעם שפותחים חומש חדש, צפה השאלה, מה הספר הזה מבקש מאיתנו? למה הוא מזמין אותנו – ולעיתים קרובות גם מאתגר אותנו? השאלה הזו עולה ביתר שאת בספר ויקרא, דווקא משום שהוא לא פשוט לקריאה ולעיתים נראה פרימיטיבי והכי פחות רלוונטי עבורנו.

חומש בראשית, למשל, מזמין אותנו לראות בחיים מסע עמוק ומכונן. הוא משקף לנו את חיינו כחלק מקונסטלציה משפחתית שממנה אנחנו ספק יוצאים, ספק בורחים, ואליה גם תמיד שבים. חומש שמות מאתגר אותנו לצאת מבית העבדים שלנו ולהגיע אל ההר שבו נגלה את ייעודנו. חומש במדבר חוזר למוטיב המסע, אבל הפעם כעם. הוא מזמין אותנו לשים לב לשכינה השוכנת בנו, להתחבר לאומץ ולמחויבות שלנו לדרך – הדרך אל הארץ המובטחת. חומש דברים דורש מאיתנו להקים חברה צודקת וערכית, ולהבין שאנחנו נשפטים על פי יחסינו לחוליות החלשות.

למה מזמין אותנו חומש ויקרא – הספר שעליו, כאמור, מושתתת הציוויליזציה היהודית בפרט והמערבית בכלל?

החצי הראשון של הספר קשה במיוחד. מי שמחפש חוויה רוחנית מלבבת ומרוממת רוח, במה שהגדרתי כ"לב ליבה של היהדות", יתאכזב קשות: עניינים כמו קורבנות, דם, שומן ואיברים פנימיים (שתי הפרשות הראשונות), פרטי פרטים של טקסיות, פולחן, וסיפור קשה על אש זרה וכן איזו חיה מותר ואיזו אסור ליהודי לאכול (הפרשה השלישית), ולסיום החצי הראשון, ענייני טומאה וטהרה – של אדם, של בגד ושל בית (הפרשות הרביעית והחמישית).

חציו השני של הספר קצת יותר רלוונטי לנו, אבל גם הוא לא קל: עם מי אסור לקיים יחסי מין (גילוי עריות) ובכלל, איך עלינו לנהוג בבני אדם אחרים (הפרשות השישית והשביעית), עם מי אסור לכהן להתחתן וכיצד לחגוג את הזמן (הפרשה השמינית), חוקי השמיטה והיובל והאיום המתמיד של הגלות אם נתעלם מהם (הפרשות התשיעית והעשירית).

ספר ויקרא נקרא גם "תורת כהנים". הכהנים היו אמונים על כל ענייני הקדושה והטהרה של עם ישראל. הוא מהווה מעין manual של קדושה. במרכז הספר נמצאת פרשת קדושים ("קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"), ובמרכזה של פרשת קדושים, נמצא הפסוק האלמותי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'".

המפרשים מבינים את המילה קדושה כפרישות (למשל, הרשימה הארוכה החוזרת על עצמה פעמיים בספר, של כל האיסורים המיניים). המילה פרישות נשמעת לנו כמו קריאה לסגפנות, שמרנות וצניעות קיצונית. ואם כך נבין את ספר ויקרא, נמצא את עצמנו מייצרים חברה פוריטנית קשה.

לעניות דעתי זו הבנה מוטעית, הן של המילה קדושה והן של המילה פרישות. ולכן זו גם הבנה מוטעית של כל חומש ויקרא ושל ההזמנה הטמונה בו.

המילה הראשונה בספר היא במידה רבה הרמז למהות הספר כלו. "ויקרא". ישנה כאן קריאה אל האדם. לא סתם דיבור או ציווי, אלא קריאה. ולא קריאה בסגנון של "הי, אתה, תקשיב לי!", אלא קריאה במובן של "בוא, בוא אלי".

חומש ויקרא הוא קריאה לאינטימיות, לקשר, לחיבור.

הוא נפתח בתורת הקרבנות ומסתיים ברעיון השמיטה. כי קרבן אמיתי מקרב. הוא מזמין אותנו לוותר על "דברים" ועל אובייקטים, לטובת קשר ויחסים. הוא מזמין אותנו לנתינה. לא להיאחז בדברים. השדה שלך, המטע שלך, אינם באמת שלך. עובדה, כשתלך, כשתמשיך במסע אל הלא-נודע, הם לא ילכו איתך הלאה.

זאת ועוד, אל תחפש את אלוהים בדברים, בעצמים. אלוהים נמצא בחיבור שבין הדברים – בקשר, באינטימיות שיכולה להיווצר רק בין חלקים – בין חלקים נפרדים ועצמאיים.

חומש ויקרא מזהיר אותנו מאש זרה, אש של כיבוש האחר והשתלטות עליו, ניסיון לאיין אותו (להפוך אותו לאין) אל תוכנו . הוא דורש מאיתנו לבנות מערכות יחסים מכבדות – שרואות את האחר – שגם הוא, כמוך בדיוק, קדוש.

לכן הפרישות איננה סגפנות! היא הכרה באוטונומיה של כל אדם, בשלמות שלו. כמו השדה וכמו המטע, גם האחר איננו שייך לך, הוא לא כלי לסיפוקך. יש לך אחריות – אחריות מלשון "אחר". האחר הוא אחריותך – להכיר בו, להכיר בהיותו הוא, ולהכיר בצרכים שלו. אל תפנה את ראשך ואל תתעלם.

חומש ויקרא, כמו שאר החומשים בתורה, איננו דרישה ליצירת חברה אוטופית. הוא לא דורש ממך להקריב את חייך למען האחר. הציוויליזציה היהודית מחפשת כל העת איזונים. איזונים בין היחיד ליחד, בין האחד לאחר. היחד איננו עיסה דביקה וחסרת מובחנות – אדרבא, חוסר המובחנות הוא בדיוק הסכנה, ומפניו אנחנו מוזהרים.

ספר ויקרא, כשמו כן הוא. יש בו קריאה. קריאה בלבד. קריאה לשים לב לרקמת החיבור בין כל הדברים. כי קל לנו לראות את החלקים הנפרדים. פחות קל לשים לב לחיבור, לקשר, ועוד פחות קל לטפח קשר בריא, עדין ומכבד. איך מהאחד נרקמת זוגיות, צומחת משפחה, נבנית חברה, עם ואנושות.

אם בשבוע שעבר קראנו לרקמת החיבור הזה "חכמת הלב", השבוע אנחנו קוראים לה קדושה.

והיזהרו! אין כאן דרישה למושלמות. אל תשפטו, לא את עצמכם ולא את זולתכם. אומנות האיזון היא ההפך הגמור ממושלמות. אומנות האיזון היא תנועה מתמדת – חיה ועדינה – בין לבין. בין האני לאחר, בין היחיד ליחד, בין הנפרד למשותף.

בשבוע הבא תתקיימנה בחירות. לאחריהן, אם ירצה השם, תקום קואליציה. זה קשה! אבל זו בדיוק אומנות החיבורים!

בשבוע הבא נסב אל שולחן הסדר. סדר שכל כלו חיבורים משפחתיים וחברתיים. וגם זה יכול להיות קשה, או ליתר דיוק, מורכב – יחד, שמורכב מהרבה יחידים נפרדים.

הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן (הכהן הראשון), אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (משנה אבות א, י"ב).

החיים שלנו הם קריאה לחיבורים. חיבורים של קדושה. חיבורים של שלום. חיבורים של אהבה.

שבת שלום ובחירות טובות.

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here