שביעי של פסח: הנס שיברא פריצת דרך

0

חברים יקרים,

כמה מתאים שדווקא בשבוע שלפני פסח נתקעה אוניית מסע ענקית בתעלת סואץ, המחברת בין ים סוף לים התיכון ובין מצרים לסיני! כמה מופלא שמה שהכריע את המאמצים היה דווקא הירח המלא של ט"ו בניסן (פסח), שיצר גאות גבוהה מהרגיל, שאפשרה למאמצים האנושיים והמכניים להביא לפריצת הדרך המיוחלת.

פריצת דרך, זה הנושא הגדול של שביעי של פסח.

איך, אם כן, מתרחשת פריצת דרך (גם כשהירח איננו מלא…)? איך יוצאים מתקיעות? איך מתגלית דרך חדשה היכן שרגע קודם לא היה לה רמז? איך קורה הנס הזה, שהבלתי אפשרי מתאפשר?

חלפו שבעה ימים מאז יצאו בני ישראל ממצרים, והם חונים כעת לחופי ים סוף. הם לא היו חייבים להגיע לשם. למעשה, דרך הבריחה הקצרה ביותר מארץ גושן הייתה דווקא הדרך היבשתית (תזכרו שאז עוד לא הייתה תעלת סואץ). המסכנים בכלל לא שמו לב שהם התחילו את הבריחה בכיוון מזרח, וכשכבר הגיעו בדרך היבשתית למדבר סיני הם הופנו דרום-מערבה (כלומר, חזרה למצרים), עד שהגיעו לצידו המערבי של ים סוף.

אלוהים מורה למשה, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ [כלומר, יחזרו לאחור] וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם…" (שמות י"ד, ב').

"פִּי הַחִירֹת" – מקום נפלא לחנות בו בדמדומים שבין עבדות לחירות. אין מקריות בווייז האלוהי. היה שווה לשוב לאחור ולהדרים, רק כדי לזכות בעמדת זינוק דרמטית כזאת.

"פִּי הַחִירֹת" במצרית עתיקה, מסתבר, הוא "בית האובליסקים"! התחנה האחרונה לפני החירות הייתה המחצבה שממנה חצבו את האובליסקים האדירים שפיארו את מצרים.

משחלף שבוע ימים, פרעה מבין שבני ישראל רימו אותו. הוסכם הרי על שבוע של חופשת חג, אבל הם ניצלו את החופשה וברחו: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ (שמות י"ד, ה').

מדווחים לו שהם קודם הלכו מזרחה, ואז פנו ללא כל סיבה דרום-מערבה. פרעה בטוח שבני ישראל התברברו במדבר. וְאָמַר פַּרְעֹה… נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר! (שמות י"ד, ג'). ובמובן מסוים הוא צדק לגמרי.

גם אנחנו, בני חורין, אבל לפעמים נתקעים; חופשיים, אבל לפעמים אבודים. בעלי חופש בחירה, אבל הרבה פעמים נבוכים ומבולבלים. כן, דווקא החירות – עם כל ההבטחות שהיא מביאה ("הארץ המובטחת") וכל החלומות ("ארץ זבת חלב ודבש") – דווקא היא מובילה אותנו לפעמים לדרך ללא מוצא: מאוחר מדי לחזור, אין לאן להתקדם וגם אין אופק. חלומות גדולים שהשאירו אותנו עם חובות מעיקים שלא נותנים פתח לתקווה; נישואין, שהיו מקור לכל כך הרבה שמחה, וכעת עלו על שרטון ולא נראה שיש להם תקנה. קריירה מבטיחה שכבר לא מספקת את הסחורה. ואולי, חלילה, מחלה קשה שמאיימת לטרוף את חיינו.

השאלה הגדולה של שביעי של פסח, היא "ומה עכשיו?" כשהחיים סוגרים עלינו, איך יוצאים מהפלונטר?

אלברט איינשטיין ידוע באמירתו המופלאה, "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן". החשיבה הרגילה שלנו, מופלאה ככל שתהיה, מסוגלת לייצר רק תוצאות מוגבלות ובעיקר מוכרות. המצב החדש שנוצר – הסד שבין ים סוף לצבא המצרי המתקרב – דורש מטריצה חדשה, צורת חשיבה אחרת לחלוטין, משהו שהוא לגמרי מחוץ ל"קופסא השחורה" שבין הכתפיים שלנו.

אבל… אם התשובה נמצאת מחוץ לקופסה המוכרת,היכן היא מסתתרת? כיצד מגיעים אליה?

אז זהו, שכאן נדרש נס. נס שיקרע את הים!

נהוג להגדיר נס כאירוע החורג מדרך הטבע. אני מבקש להגדיר נס כמחשבה או רעיון שחורגים מהחשיבה המוגבלת שלנו – ולאו דווקא סותרים את הטבע.

Eureka!

חכמים גדולים, כמו איינשטיין וכמו הרמב"ם (ואחרים), האמינו בכוחה של הארה, insight, הבלחה של ברק. הרמב"ם הבין כך את הנבואה. איינשטיין מספר, שהארה, שבאה לו ברגע של תקיעות גדולה, סייעה בידו לפצח את החלק החסר בתיאוריית היחסות הפרטית.

הארה לא חייבת לשנות את כל העולם ולזכות אותנו בנובל. הארה קטנה יכולה לשנות את הרגע, או את היום. והיא יכולה גם לשנות את הנישואין שלנו, את העסק, ואת החיים. העיקר הוא שהיא מגיעה "מחוץ לקופסא הסגורה" של החשיבה.

כל המחשבות – גם רגעי ההארה וגם המחשבות הרגילות והשגרתיות – מגיעות אלינו דרך ובאמצעות המוח. ההבדל הוא בעיקר באיכות! המחשבות הרגילות הן תוצר של מוח מורגל ומתורגל – הוא הורגל שנים לחשוב באותו אופן ולספק לנו את אותן התשובות ואת אותן התגובות. לכן, קוראים לחשיבה הזו הרגל. "הרגל הופך לטבע, טבע קשה לשנות" (חוה אלברשטיין). לעומת זאת, מחשבה שמופיעה כהארה, מרגישה חדשה, רעננה וטרייה. היא תמיד מפתיעה. התחושה המתלווה אליה היא של התרחבות הלב והתבהרות הראייה. הנשימה נפתחת, ובכלל, החוויה היא שאיזה פקק השתחרר.

מוח "מורגל ומתורגל" הוא מוח של עבד – עבד להרגלים.

וכעת, על פִּי הַחִירֹת, החשיבה שהביאה את בני ישראל למצרים והובילה אותם לשקיעה בבוץ העבדות, כבר לא יכולה להועיל. נדרשת מטריצה חדשה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ! הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות י"ד, י"ג-י"ד).

אל תפחדו, אומר להם משה. הפתרון לא יבוא מכם – מהמוכר, מההרגלים. פנו דרך להארה ממימד אחר, גבוה יותר. כל מה שהכרתם עד היום – "מטריצת מצרים" – כבר לא יהיה רלוונטי יותר.

הפרטים עצמם ומה בדיוק ארע – האם הייתה זו הרוח המזרחית החזקה שנשבה כל הלילה והשיגה את המים לאחור, או מטה הקסם של משה – כל אלה משניים לסיפור. מה שחשוב כאן, זה עצם ההסכמה להתמסר לפתרון אחר, לדרך אחרת, לחשיבה אחרת.

זה נשמע אולי קל, אבל זה קשה ביותר! זה רגע שאין לנו עליו כל שליטה! ההסכמה להתמסר לפתרון גבוה יותר נוגדת את כל האינסטינקטים שלנו, את כל מה שחונכנו עליו. אנשים יעדיפו לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, להיתקע שוב ושוב באותו קיר, רק לא להתמסר למשהו שאינו בשליטתם. התמסרות דורשת אמונה ואמון בלתי רגילים.

ובינתיים ענני האבק העולים מהמרכבות של צבא פרעה מתמרים באופק. הם קרבים!

ים סוף לא ייקרע לרווחה אם לא נתמסר, אם נתעקש לדבוק בהרגלים, במוכר.

זה לא אומר שאין ערך לעשייה שלנו – יש ועוד איך! הירח המלא שהביא את הגאות לתעלת סואץ לפני שבוע לא היה עוזר במלאכת החילוץ של אוניית המשא ללא העבודה הקשה של הדחפורים ושל סירות הגרירה. אבל מצד שני, אילולא הירח המלא – שאנחנו בודאי לא חשבנו עליו – המאמצים האנושיים והטכנולוגיים לא היו מספיקים.

לכן אנחנו נמשיך לעשות כמיטב יכולתנו. תמיד. אבל ההזמנה של שביעי של פסח בעינה עומדת: להכיר את תפקידה של ההארה – אותו נס של חוכמה, המבליחה יש מאין – כי יש רגעים בחיים בהם רק נס – אותה תבונה גבוהה – יברא לנו את השלב הבא בחיינו.

כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום,

כותבים

  • הרב אלישע וולפין, רב קהילת Veahavta - קהילת ואהבת בזכרון יעקב. בקהילת ואהבת אנו חוגגים את היהדות תוך פתיחות, שוויון בין המינים, כבוד לכל אדם באשר הוא ומחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

השאר תשובה

Please enter your comment!
Please enter your name here